בהתלבטות הנצחית בסוגיית זיקת הגומלין בין האדם והתקופה, האם הוא משפיע יותר עליה או שהיא בעיקר יוצרת אותו, הכף נוטה בימים האחרונים לחלופה הראשונה. בתחילת השבוע המכריע של הרכבת הרשימות לכנסת והגשתן, לשלושה פוליטיקאים הייתה השפעה עודפת על ההתפתחויות.
סליחה לצורך סולחה: עיסאווי פריג'
יש עסקנים המתיימרים לייצג במפלגותיהם את המגזר שלהם, אבל המגזר מתנער מהם. למשל, איוב קרא, הראוי להיזכר, או בעקבות תמיכתו בחוק הלאום, כאיוב כרה בור וייפול בו. לא כך עיסאווי פריג', שפעילותו להלחמת מפלגתו מרצ לאהוד ברק שידרגה אותו מאלמוניות של פעיל אפור - אם גם תעשיין מצטיין של קולות חיוניים - לבולטות ברמה הכול-ארצית, כדי שלא לומר הלאומית. אם המחנה הדמוקרטי יגיע לעמדת שותפות בממשלה הבאה, ולא רק - דיינו - להפלת בנימין נתניהו, פריג' יהיה מועמד טבעי לשר בה.
זאת דוגמה כפולה לחלקה של התקשורת בעיצוב המציאות, בנוסף לשיקופה. פריג' סיפר שלשום שבהתפזר המשדר באולפן טלוויזיה בערוץ 12, שם השתתף לצד סתיו שפיר ונועה רוטמן במוצאי שבת, הציעה לו רוטמן - שאותה פגש לראשונה - להחליף מספרי טלפון. אחר כך התקדמה צעד נוסף (חבל שלסבא שלה לא היו כישורים פוליטיים מובהקים כל כך) ודחקה אותו לשיחונת. פריג' הציב לה, משמע לברק באמצעותה, תנאים בלתי-אפשריים לרשימה מחוברת ובראשם ההתנצלות על אחריותו הפריים-מיניסטריאלית של ברק לאירועי אוקטובר 2000. בעיניו, כפי שברק הצטייר בהן, זו הייתה באותה שעה הצעה שהכרח לסרב לה.
עוד בוואלה!
כמתנגד עקבי לחיבור ברק-מרצ הזדרז פריג' להעלות את התורה שבעל פה שמסר לרוטמן גם על הכתב. בצהרי יום שני, יממה וקצת לאחר השיחה מחוץ לאולפן, שלח מאמר בלתי-מוזמן לעמוד הדעות של "הארץ". המאמר, במתכונת הבהרות והבעות צער שעורכי דין מנסחים לחתימת כותב או איש ציבור כדי לסלק תביעת דיבה, נכתב כביכול מפי ברק, שיסכים "להרכין ראש ולבקש סליחה, בתקווה שיהיה מי שמוכן להקשיב לה". סליחה לצורך סולחה.
מאחר שההמשך ידוע, ברק התנצל ויצא שבמקום שאחרים היו רואים מלכודת ברק זיהה הזדמנות, צצים שני הסברים סותרים להשתלשלות האירועים. אחד, מזימתי - הכול היה מתוכנן בין פריג' לברק, הוחלפו טיוטות ושויפו שורות עד שהוסכם מה יישלח לפרסום ואיך תתבצע התגובה. שני, מאלתר - ברק התעורר מופתע למקרא דרישת פריג', התעשת בזריזות ונענה לאתגר, באופן שאילץ את פריג' לקיים את חלקו בהסכם שלא היה אמור להיוולד.
שני הקצוות אינם נכונים. לא היה תיאום, אבל גם ההפתעה לא הייתה מוחלטת. לברק נודע מראש, מפריג', שהמאמר יתפרסם "באינטרנט", לא הייתה לו השפעה על תוכנו - הוא אף ניסה לשווא ובמאוחר לעכב את הפרסום ביממה אותו, בנימוק שיציג אותו כנכנע ללחץ, אף שעקרונית לא היה לו קושי לחזור על התנצלות שהשמיע לפני כ-18 שנה, בפתח עדותו בפני ועדת אור - והתוצאה המעשית של הפעילות המוצנעת סביב הקריאה הפומבית להתנצלות הייתה התרעה של 12 עד 18 שעות, שאותן ניצל ברק היטב לתכנון תגובתו. פריג' התעקש וקיבל את הנקודות שלו על יוזמה שהניבה היענות. ברק הבליג וזרם. מה שהוקע בחיפזון אצל דובריו השטחיים של הליכוד כהליכה לקנוסה היה בעצם דהרה לכנסת.
הכול, כשהזמן דוחק, אבל באדיבות עמיר פרץ, לא דוחק מדי. טעותו הטקטית של פרץ, על גב הטעות הגלומה בבריתו עם אורלי לוי-אבקסיס, הייתה בעיתוי המוקדם מדי שלה, שהותיר פנאי לסתיו שפיר ולאחרים במפלגת העבודה לתמרן החוצה. הביקוש הפתאומי למושבים ברשימת מרצ-ברק-שפיר ומעמדו החדש של פריג' כאמרגן המופע גרמו לו לקבוע תקנון הצטרפות: אזלו המקומות ליחידים (כלומר לאיציק שמולי), המכירה מעתה בסיטונות בלבד, לקבוצות, לא כולל ציפי לבני, בין שתוביל ובין שתבחר במקום ה-11, ליד ברק וכהפגנת אמון בהישג דו-סיפרתי. בואה של לבני, המותנה בהתקרבות הסקרים למספר הקסם 20, תלוי בפועל בהצטרפות פרץ והעבודה, כי הדילוג מ-15 ל-18 והלאה נראה עכשיו בר-מימוש. הרבה תלוי בהחלטת ועידת מרצ הערב - רכיבי המחנה הדמוקרטי עצמאיים, אבל רק פנייה מתואמת שלהם ללבני מסוגלת להביא אותה.
הקמת המחנה הדמוקרטי חילצה את ברק ממבוכת ג'פרי אפשטיין. אמנם מוטב היה אילו ברק התרועע, אם כבר החליט לבחור באפשטיין, עם תת-אלוף (במיל') גיורא אפשטיין מקיבוץ נגבה, אלוף העולם בהפלת מיגים, ולא עם חבר של דונלד טראמפ שהוא חבר של נתניהו. אך צל אפשטיין אינו גדול עד כדי להעיב על לוחמנותו של ברק בחזית העיקרית, שבזכותה הולכת ומתקבעת ההבנה שהמאבק הפעם אינו רב-מפלגתי. הוא בינארי, אפס-אחד, או-או, וליתר דיוק ביבינארי.
הרמטכ"ל אביב כוכבי התבלבל לרגע בשבוע שעבר, בנאום במכללה לביטחון לאומי בגלילות, באומרו שצה"ל הוא "הקטר הדוחף אחריו מאות קרונות" בתעשייה הישראלית. הקטר מושך, לא דוחף. כשבקצה הרכבת נראה קטר שני וחרטומו לכיוון הנגדי, הוא כקרון נייח ותפקידו למנוע לקראת הנסיעה הבאה את הצורך בפניית פרסה בתחנות חד-מסלוליות; ייתכן שברק, בירכתי המניין הראשון, יהיה עכשיו קטר אחורי כזה, קשוח לעומת ניצן הורוביץ שבקדמת הרכבת. עיסאווי פריג' היה הקטר שגרר את מרצ להגדיל ולשכלל רכבת קטנה, שעמדה על סף השבתה וגריטה. הורוביץ, שלא היה שותף סוד למהלך, הבין כמו פריג' וברק לפניו שאינו חופשי לסרב.
פריג' נולד בכפר קאסם, שבע שנים לאחר הטבח (שקטל או פצע חמישה מבני משפחתו). התנצלותו של ברק על אוקטובר 2000 ברמה הכללית היא כבקשת סליחה של מפקד החטיבה יששכר "ישכה" שדמי על אוקטובר 1956 בהקשר המקומי. בהכשרתו, פריג' הוא רואה חשבון. בשבוע שעבר התעלה לראות את החשבון הגדול. לדבריו, המעוגנים בעובדות, זאת גישתו העקבית: לרקום שותפות יהודית-ערבית.
אם פריג', שהציל במאמציו בכפר קאסם וסביב העיירה את מרצ מכלייה בבחירות אפריל, יקים אי פעם רשימה ערבית-יהודית משותפת, ובראשי התיבות המתבקשים "רעים", ימהרו בוודאי אויביה לנקד את האות הפותחת שלה בקמץ. זה אינו מרתיע אותו. שני מהלכיו הבאים, במקביל, הם לחץ על פרץ, להכיר בנסיבות החדשות ולהסיר - בדיוק כמו פריג' עצמו עד לפני חמישה ימים - את התנגדותו למיזוג; ושידול ראשי הרשימה המשותפת, איימן עודה ואחמד טיבי, לחתום עם המחנה הדמוקרטי על הסכם עודפים, העשוי להוות את ההבדל לא רק בין תוספת ח"כ לאובדנו, אלא גם בין המשך (ולו גם קצרצר) של שלטון נתניהו לבין סופו.
חשיבותו של פריג' למהלך הייתה מהותית וסמלית כאחת. הוא פעל, בלעדיו זה לא היה קורה, אך גם אילו הובאה לו - כמו להורוביץ - עסקה מוגמרת והיה מברך עליה לאחר מעשה, חותמת הכשרות שלו הייתה מצילה אותה מדחייה. פריג' היה הרבע-דולר בג'וק בוקס. אחרים שרו, הקליטו, מכרו, העמידו את תיבת הנגינה בבית המרזח. הכל טוב ויפה, אבל בלי שלשול המטבע של רואה החשבון הפוליטי מכפר קאסם, לא הייתה מוזיקה מנעימה ללוגמים ומרקידה אותם.
ההצגה חייבת להימשך: בנימין נתניהו
הלחן שאופייני לנתניהו לפזם עכשיו, ועד להודעה חדשה של בית המשפט או ועדת השחרורים, הוא "חייך" של צ'רלי צ'פלין, פסקול סרטו "זמנים מודרניים": חייך, גם אם הלב דואב, גם אם הכול כואב, גם אם מאוד קשים הזמנים, חייך ואולי תפציע שמש בין עננים.
אצל נתניהו ההצגה מוכרחה להימשך, תמיד וביתר שאת עכשיו. כשהוא עוטה חיוך בוטח, מעקם פינת פה, אפשר לראות מאחוריו את המאמץ להציג עסקים כרגיל. לפעמים האלתור מגושם שקוף. לפני שנים מעטות תרם (אל דאגה, לא כסף פרטי, רק זמן ממלכתי) את חלקו לארגון המנציח את זכרו של חבר הקונגרס ג'ק קמפ. המדובב ביקש ממנו להיזכר באירועים חברתיים משותפים. "למשל, ארוחת ערב שלנו עם ג'ואן וג'ק", סיפר נתניהו על אמצע שנות ה-80, מכריח עצמו בעליל שלא לומר "עם אשתי", כי אז היה עליו לנקוב בשמה של רעייתו השנייה, פלייר.
בעשרת הדיברות של הליכוד יש כיום רק שני ציוויים החלטיים: לא להכעיס את שרה ולא להרגיז את יאיר. אווירת נכאים, תחושת הפסד, אופפת את מי שפרנסתם ואף יותר מכך תלויה בהישארות בשלטון. למעלה, זאת משפחת נתניהו. למטה - גייסי הקולות, אדוני המתפקדים, ספקי הנגישות לשרים ולח"כים ("מסדר לך פגישה עם מירי רגב", "סמוך עליי, ביטן יבוא לאירוע שלך"). אלה ואלה, בלי שלטון, חייהם אינם חיים.
באמצע נמצאים חברי סיעת הליכוד. גם כאן שתי קבוצות. למטה רובוטי-התקיפה של נתניהו, חוליית אוחנה-אמסלם-ביטן-זוהר-קיש. הם נראים מורעבים, אבל אין צורך להאכיל אותם. הרובוטים מתוכנתים. די לתת לשניים מהם דרגת שר, וגם האחרים מבינים את הוראות הפתיחה באש.
למעלה, יורשי העצר בעיני עצמם, המתחרים על עזבונו של מי שאינו מוכן לעזוב. לרוב, עם הדמדומים באים ההמהומים. לא עכשיו. דממה ירדה על הלהוטים לרשת את נתניהו. זה פרדוקס (מלא את המיותר, כל אחד מבכירי הליכוד): כשאחיזת נתניהו בשלטון נראתה איתנה, הם שפכו באוזני עיתונאים, תחת חסיון מוחלט, את תסכוליהם ואת כמיהתם לסופו הפוליטי. מה שסיפרו, כמה דיווחים תקשורתיים שתידלקו, איזו שמחה לאיד בעבעה מהם ככל שהעמיקה הסתבכותו הפלילית של נתניהו.
והנה, כשהחלום עומד להתגשם או הסיוט להיעלם, נפל עליהם - כן, אתה, מאחורי העמוד, וגם אתה שם, בפינה - פחד גדול, שמא יקושר שמם למבקרי נתניהו וייגזל טרפם מפיהם ברגע המזבח. על כן הם מנתקים מגע, מתכחשים להיכרות, יורדים למחתרת, מתנדבים לשייטת 7 של הצוללות. שתיקתם אינה מלמדת שכוחו רב כשהיה. להיפך, הם חרישיים במארב לנפילתו (וזה לזה), הוזים על הביזה שבעקבות התבוסה. הם לא יהיו טובים ממנו, רק - עד שיוכח אחרת - פחות מושחתים.
הסילוק הוביל לליהוק מוצלח: אביגדור ליברמן
אם עיסאווי פריג' בנה את עצמו בתוך שבוע כדמות משמעותית בשמאל, ליברמן המציא את עצמו מחדש בשלושת החודשים האחרונים כציר המרכזי בימין. זה פלא הנשען על זיכרונם האפסי, או אדישותם המוחלטת, של הבוחרים שטאטאו הצידה את חיכוכיו עם החוק (הוא כמדומה השר היחיד שזוכה במשפט פלילי) ואת המוניטין של מפלגתו. המותג "ישראל ביתנו" לא סבל מהשחיתות שדבקה בברגים גדולים במפלגה.
המוסכמה שלפיה הרכבת הממשלה הבאה ושבירת התיקו הבין-גושי תלויות בליברמן חייבת להדאיג את נתניהו לא רק משום תשתיתה העובדתית. היא מהדהדת בתקשורת, הבוחרים מודעים לה, ואין בה כדי להחזיר מאוכזבי נתניהו הביתה. המסקנה היא שיותר ויותר מצביעי ליכוד מרוצים מהתנגדות ליברמן לכניעה לחרדים ומהתעקשותו לסכל הקמת ממשלה התלויה בהם. לא עונש הם רוצים לתת לליברמן על כך, אלא פרס.
ההגירה מרוסיה ומשכנותיה בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 התחילה להשתקף בהמוניה בבחירות 1996. נתניהו, שניצח אז אישית את שמעון פרס, הפסיד בכנסת בהתמודדות בין הליכוד - כולל גשר של דוד לוי וצומת של רפול איתן - לבין העבודה. הוא איבד שמונה ח"כים לעומת יצחק שמיר ומפלגות אלה ב-1992. הפסדו יצא בשכר מפלגתו החדשה של נתן שרנסקי, עם שבעה מושבים.
ליברמן, שהתמודד לראשונה בבחירות הבאות, נאבק עם שרנסקי על הבסיס הרוסי. ישראל ביתנו כבשה לעצמה פלח אוכלוסייה כמפלגת מגזר. מספיק כדי להתברג ולהעניק לליברמן תיקים ותקציבים לבוחריו, לא מספיק כדי לפרוץ את הגדרות שהקימה סביבה כמתלים לשלטים ברוסית.
כשהרכיב את צמרת הרשימות, הקפיד ליברמן על שיבוץ צמדים ברוח תיבת נוח - "רוסי" ואחריו "ישראלי" (או "צבר", שיכול גם להיות מהגר ותיק מפזורה אחרת). הוא רצה שמות מכובדים, בעלי מעמד בקרב קהלי הימין (עוזי לנדאו, יאיר שמיר) או רקע ביטחוני מרשים, ולו גם כמספרי 2 בשב"כ או במשטרה (ישראל חסון, יצחק אהרונוביץ), כאות למאגר של אנשי שלטון. התוצאה הפוליטית הייתה, בסך הכול, דלה. השמות לא גרפו קולות.
ההכרה בכך, לצד סילוקם של החשודים פאינה קירשנבאום וסטס מיסז'ניקוב, פינתה מקום להצלחת הליהוק של ליברמן - עודד פורר ואלי אבידר. שניהם ישראלים למהדרין, במקרהו של אבידר עם ילדות עד גיל שלוש במצרים. שניהם רבי-סרנים במילואים ביחידות מבצעיות, פורר כמפקד כלי שיט בחיל הים ואבידר כמפעיל סוכני מודיעין ב-504. שניהם רהוטים וייצוגיים, יודעים להתפלמס עם שליחי נתניהו, פורר בקרירות ואבידר בכוחניות ההולמת את היריב ("אתם נרקומנים של שלטון", הביא מהבית מכת מחץ שהטיח בדוד ביטן. שניהם באו מהליכוד, שם ניסו לפני עשור להיבחר לכנסת, ופויר אף הבטיח אז מליצית, בנוסח שאול מופז, ש"בית לא עוזבים" - לא לקדימה, כן לישראל ביתנו). אבידר, טבעוני המייצג את המפלגה ביוזמתו במצעדי גאווה, פתח תחומים נוספים, שמעולם לא היו מזוהים עם ליברמן. המחוג זז, ממפלגה רוסית עם תבלין ישראלי למפלגה כל-ישראלית עם דגש מיוחד על סוגיות החשובות לרוסים.
קהל היעד אהב. הכפלת כוחה של ישראל ביתנו בסקרים, לעומת בחירות אפריל, באה רובה ככולה מהליכוד. הבוחרים המרוצים בסך הכול ממצבם הכלכלי מחפשים תחליף למה שהייתה אי פעם "הציונים הכלכליים", לימים הליברלים בגוש עם חירות (גח"ל) ולבסוף בליכוד, שם נבלעו כלא היו - שמחה ארליך, יצחק מודעי, גדעון פת (שאביו של עודד פורר היה מנכ"ל משרדו). הליברמנים מנסים להיות הליברלים החדשים. עוד יותר מאשר בכלכלה, שם אין להם ייחוד, זה חל על ההתנגדות לכפייה הדתית, להרעת חיי החילוניים, להשתמטות מגיוס לצבא ומתשלום מסים. וזה המלכוד של נתניהו, האזוק בתפילין לאריה דרעי ויעקב ליצמן. על כסף אפשר להתפשר, לחלק לכל, זה אינו באמת משחק סכום אפס. על דת מול חילוניות, על אורח חיים, על כפייה מול חופש, אין פשרה - ואם יש, בדוחק, זו אותה פשרה נושנה המתקראת סטטוס קוו.
הציפייה מכחול לבן, שזה יהיה גם אחד מדגליה ושתניף בתקיפות את נס המאבק בשחיתות, לא התממשה. הצבעים דהו בלהט הקיץ. היא אינה די מבוססת להחזיק בנאמנים קבועים וגם לא די טרייה, בקצב המסחרר של ההתפתחויות - החלפת הנהגה במרצ ובעבודה, הקמת המחנה הדמוקרטי, נדנדת הימין החדש. לא מפתיע שבסקרים איבדה חמישית עד רבע מכוחה. אין לה בשורה חדשה. אם הרכב רשימתה לא ישתנה, יזלגו ממנה בספטמבר עוד מתומכי אפריל. התרברבותו של יאיר לפיד, על עמידתו בחוד המאבק נגד הסכם הגרעין של המעצמות עם איראן מ-2015, שהועיל לישראל, מראה - יחד עם הגישה הליכודית ביסודה של בוגי יעלון - שאין לסמוך על הקו הביטחוני של כחול לבן. בני גנץ וגבי אשכנזי מספיקים לכל היותר לקיזוז השפעתם הרעה של לפיד ויעלון, אך אין בהם די להנהגת קו חדש וחיובי.
וזו הנחמה היחידה של הליכוד, לנוכח מגמת ירידה לו ובמיוחד לנתניהו: אין מולו מועמד מלהיב, סוחף, משכנע ללא ערעור בעוצמתו ותוקף בחריפות את השלילה שבנתניהו; ורצוי גם שיקפיד שלא לצרום את האוזן ושילמד לומר "זאת" ולא "זאתי".
(עדון ראשון: 8:21)