"אינני מבין את היועץ", אומר בנימין נתניהו בפתח הסרטון שבסופו הוא מבטיח שאף על פי כן, נוע תנוע חקיקת המצלמות בקלפיות. הבוקר כבר חודד "אינני מבין" ל"אני מאשים" - החשוד בשוחד ובמירמה מאשים את מי שחושד בו שהוא "רוצה לגנוב את הבחירות" בהתנגדותו לחקיקת המצלמות. זאת אינה סתם חוצפה, כי הכוונה מאחוריה מעשית.
המוקד אינו טוהר הבחירות, שיעור ההצבעה, איום על האזרחים הערבים. כל אלה נושאים נגזרים מהתכלית שאליה חותר נתניהו: התנגשות חזיתית עם אביחי מנדלבליט, שתביא לפיטוריו או לחילופין לשלילת סמכותו המוסרית להעמיד לדין את מי שרצה לפטרו.
הממשלה רשאית לפטר את היועץ המשפטי שלה, שהוא במקרה גם ראש התביעה הכללית. לשם כך חייבים להתמלא מספר תנאים: מחלוקת שאינה ניתנת לגישור, כמו בהליכי גירושין, ושימוע בפני הוועדה שהמליצה על מינוי היועץ. זה מעולם לא קרה, אבל מעולם גם לא התרחש כאן מה שנתניהו עולל בשנה החולפת.
באותן שעות בסוף 42 הימים שהקציב לו הנשיא ראובן ריבלין להרכבת ממשלה, בשלהי מאי, הייתה המועמדות להרכיב ממשלה אמורה לחזור מאליה לנשיא בחצות הלילה. בין שנתניהו יודיע טקסית שהוא מחזיר אותה ובין שלא, כוחו כמרכיב מיועד מתפוגג. ריבלין לא היה מוכרח לחכות לו. כשהאורלוגין יצלצל תריסר פעמים, תש כוחו של נתניהו, תם הטקס, והנשיא חופשי לעבור למהלך הבא, הטלת התפקיד על מועמד אחר. ריבלין התלבט אז, האם לפעול, בהתאפס השעון, ללא דיחוי, כמצוות החוק. כך הותר לו, אף נדרש ממנו. אבל בהכירו את הלקוח שלו ידע שנתניהו מסוגל ליזום את פיזור הכנסת ולהשיג לכך רוב גם ביממה החדשה. התוצאה: משבר חוקתי חריף, הנשיא מכאן והכנסת מכאן, כשבית המשפט העליון נאלץ להכריע בין שני הגורמים השלטוניים.
העימות-בכוח נמנע, כי הפיזור קדם לשעה 24:00, אבל הלקח נשאר: נתניהו לא יבחל בשום אמצעי כדי להישאר בתפקידו ומחוץ לנתיב המשפטי העלול לשכן אותו במעשיהו. אם היה מוכן להתנגש בנשיא, שאותו הקפיד להשמיץ כחותר לברית עם יריביו, קטן עליו עימות עם מנדלבליט. תוהו וביבי ונתניהו על פני תהום.
עוד בוואלה!
התנגדותו של מנדלבליט לדרישת הליכוד לרשת קלפיות במצלמות מספקת לנתניהו את העילה שחסרה לו עד כה לפיטורי היועץ. אם אצל נתניהו רק מצלמות מפרידות בין בחירות כשרות לבין גניבתן - ומי כמוהו מבין בגניבות, יש לו בבית עבריינית שהורשעה בניצול טעות הזולת כדי להוציא מאות אלפי שקלים בתחבולה מהמדינה (שמנדלבליט, ברפיסותו, טרם הורה לפרקליטות לתבוע החזר של עיקרם) - בעוד ליועץ המשפטי עמדה הסותרת קוטבית את רצון הממשלה, אחד מהשניים חייב ללכת, וזה לא יהיה נתניהו.
רק אתמול חזר מנדלבליט ואמר כי חובתו לסייע לדרג הנבחר לקדם את מדיניותו, "בגבולות הדין". מי יקבע את הדין? המחוקק, כלומר נתניהו כפול הרוב שלו בכנסת. מי, עד אז, הוא הפרשן המוסמך של הדין הקיים? היועמ"ש. אם היועץ מפריע לדרג הנבחר לשנות את הדין כדי לקדם את מדיניותו, יכול הדרג הנבחר לטעון שנחוץ לו יועץ אחר.
כל זה, כמובן, כדי שתפקיד היועמ"ש יישאר פנוי מאיוש - מינוי ממלא-מקום הוא בסמכות הממשלה, ואין לכפות עליה להיחפז במימוש הסמכות - כך שלא יהיה מי שיחתום על כתב-אישום נגד נתניהו. בונוס: בהיעדר יועץ, גם לא יהיה מי שמוסמך להורות על חקירות פליליות נוספות נגד נתניהו - אותן חקירות שמנדלבליט מסרב ללא הנמקה לאשר בחודשים האחרונים.
מנדלבליט נראה כמעדיף את הילת הקדוש המעונה על האחריות שבהעמדה חלוצית של ראש ממשלה מכהן לדין. הוא ישמח להיות מודח. כשיציג את עמדתו האישית והמוסדית כאחד המשיבים לעתירה לבג"ץ, הוא עשוי למלמל, כדרכו, שהעניין מעורר קשיים משפטיים, בשים לב לכתב החשדות ולשימוע (שיתייתר אם לא יהיה בפני מי לקיימו) ולקרבת ההחלטה על כתב האישום; קשיים, אך לא מניעה משפטית.
בג"ץ, כמו בפרשת מינוי מנכ"ל משרדו של שר המשפטים אמיר אוחנה, עשוי להיות תקיף יותר מהיועץ ולבלום את המהלך. זאת תהיה תוצאה פחות טובה לנתניהו, אך עדיין נסבלת. אז יטען שמנדלבליט נוטר לו ושוב אינו נוהג בו כמובטח בלב פתוח ובנפש חפצה. העמדתו לדין, אף שאין כלום ולא היה כלום, היא רק נקמה.
במכונית שנתניהו מדהיר אל קצה המצוק יש רק דוושה אחת הנלחצת בפראות אל הרצפה. אין בה בלם. היועץ, בלם-יד חלש, ניתן לביטול, אחרי שנורית האזהרה של ביקורת המדינה כבתה ובמקומה הותקן וינקר המאותת רק ימינה.
עם שינוי השלטון - הדרג הביצועי צריך להתחלף
אם הבחירות ימנעו ברגע האחרון את הריסוק ותוקם ממשלה חילונית ללא נתניהו, יידרש טיהור גדול של צמרת משתפי הפעולה עם השלטון היוצא: מבקר המדינה, נציב שירות המדינה, ראש המטה לביטחון לאומי, ראש המוסד, השגריר בוושינגטון. נחוץ גם שינוי בהרכב - לא בראשות - ועדת המינויים הבכירים, שתתבקש בסמוך להקמת הממשלה לאשר את מועמדי השר החדש לביטחון הפנים למפכ"ל המשטרה ולנציב שירות בתי הסוהר.
מתניהו אנגלמן: באיחור של רבע שנה נזכר בני גנץ לגלות שאנגלמן עובד אצל - ולמעשה את - נתניהו. גנץ לא התאמץ מאד להביא לבחירת המועמד של כחול לבן, האלוף בדימוס גיורא רום. הוא נעלב מאוד כאשר רום ביטא את אכזבתו מהרפיון בעוקצנות משכנעת, שחיזקה את דימויו הנינוח מדי של גנץ. בתגובה, השים עצמו גנץ מודה באצילות בטעותו: "הנה, אני מודה שטעיתי - בכך שבחרתי להמליץ על (רום) כמועמד. היו טובים נוספים ובתוכם המבקר הנבחר. נאחל לו בהצלחה". כמעט העתק מהתודה לנתניהו על שנות שירותו לאומה ואיחולי הצלחה בחייו כגימלאי.
גם כשלתדהמתו של גנץ התברר שהתחזית השחורה התממשה אצל אנגלמן, הוא מודיע שישאיר אותו בתפקידו, כדי לכבד את רצון הכנסת שבחרה בו. יתכן שעדיין לא התפנה לעיין בחוק מבקר המדינה, הקובע מנגנון הדחה ביוזמת 20 ח"כים - המקביל הישראלי לאימפיצ'מנט, שנועד בדיוק למקרים כאלה. או שמא "הביקורת הבונה" של אנגלמן נוחה לגנץ והוא מעוניין ליהנות ממנה כראש ממשלה, כי הוא מאמין שהאדון יתחלף והמשרת יישאר לשרת אותו במסירות דומה?
דניאל הרשקוביץ: נציב השירות, שר לשעבר מטעם הבית היהודי, הוא פקיד - ראש יחידת סמך - במשרד ראש הממשלה. מלכתחילה תמוה איך מונה פוליטיקאי לתפקיד המשגיח המקצועי על עובדי המדינה, כאשר כל תכלית התפקיד היא הפרדה בין הנבחרים העוברים ושבים לבין סגל הקבע המתחזק את המדינה. בלכת הפוליטיקאים שמינו את הרשקוביץ, יילך גם הוא ויניח לממשלה החדשה למנות נציב ראוי, לא פוליטי.
מאיר בן שבת: ראש המל"ל הוא נאמנו האישי של נתניהו ומבצע שליחויות פוליטיות מטעמו לממונה הנוסף עליו, הרב חיים דרוקמן. הרמב"ש בא מהשב"כ ואליו הוא להוט לחזור, כראשו, לפי תקדים יוסי כהן - בכיר במוסד, ראש מל"ל, ראש מוסד. הוא קשר את גורלו בזה של נתניהו ויילך בעקבותיו, במידה זו או אחרת של התנדבות.
לראשות המל"ל יהיו מועמדים טובים מבין אלופי העבר הקרוב של צה"ל, ביניהם עמוס ידלין, ראש אמ"ן במחצית השנייה של העשור הקודם. ידלין, לרגע מועמדו של יצחק הרצוג לשר הביטחון בממשלה שלא הקים, היה גם ראש להק מודיעין וראש המטה בחיל האוויר, מפקד המכללה לביטחון לאומי ונספח צה"ל בוושינגטון. יתרונו בעומק ידיעותיו, שפע קשריו, ידידותו עם ראשי כחול-לבן מתקופתם כעמיתיו במטכ"ל. חסרונותיו: אגו רגיש, חשדני ופגיע, העלול להתלקח בסביבה רוויית אדי שרים וראשי צבא וזרועות; גישה ממסדית שמרנית, שהשאירה את המכון למחקרי ביטחון לאומי שבראשותו במעמד של אמ"ן ב', אג"ת (אגף התכנון במטכ"ל) אזרחי או מל"ל חיצוני, ללא אתגור רציני של החשיבה הקיימת, החיוני כל כך כדי להעלות את ישראל על פסים חדשים.
יוסי כהן: ראש המוסד מזוהה עם נתניהו אישית ופוליטית. הוא צפוי להציע לרה"מ חדש את התפטרותו בלי להמתין לרמז. כהונת הרמס"ד נקצבה לחמש שנים; כהן על סף כניסה לשנה האחרונה, בינואר הקרוב. התקדימים להשארת ראש מוסד בהתחלף שלטון רבים, מיצחק חופי ונחום אדמוני ועד לשבתי שביט, דני יתום, אפרים הלוי ומאיר דגן. למעשה, מאז 1977 לא השפיעו מידית חילופי מפלגת השלטון על ראש המוסד המכהן, אף שלעתים זירזו את פרישתו. אבל כהן הוא כל כך איש ביבי (ושרה), עד שלא אנושי לצפות להישארותו, מעבר לחפיפה עם יורשו.
המועמד המוביל לראשות המוסד אינו נמצא בדרג שמתחת לכהן. זהו האלוף ניצן אלון, ראשו הקודם של אגף המבצעים במטכ"ל, מועמד לרמטכ"ל ומי שריכז רבים מהמבצעים נגד יעדים איראניים ואחרים במערכה בין המלחמות (מב"ם). אלון, לשעבר מפקד סיירת מטכ"ל וראש חטיבת ההפעלה באמ"ן, מנוסה מאד בעבודת המוסד ומקובל על הצמרת המדינית והביטחונית - העכשווית והבאה. כמפקד אוגדת איו"ש ואלוף פיקוד המרכז הוא גם מבין היטב עד כמה חשוב לביטחון ישראל תפקידו של המוסד כגשש שלום, פיוס והסכמים.
רון דרמר: שגרירו האישי של נתניהו לרפובליקנים בכלל ולדונלד טראמפ בפרט. מייצג גרסה מסוימת מאד של ישראל, קנאית, מפלה, מספחת, מושחתת. רע לדמוקרטים, רע לממשלה הבאה. יכול לחבור לג'ייסון גרינבלט, שהתפטרותו מתפקיד שהשיג אפס מעידה על קלישותה של תכנית טראמפ להסדר ישראלי-פלסטיני, ערב פרסומה. לא זורקים לפח כרטיס פיס בבוקר ההגרלה, אם יודעים שנקוב בו המספר הזוכה.
המכנה המשותף לחצי מניין בעלי תפקידים אלה הוא הרקע הדתי שלהם (יוסי כהן הסיר את כיפתו). זו עובדה, לא "ספירת כיפות", ואפשר להוסיף לה את מנדלבליט, ראש השב"כ הקודם יורם כהן, המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך ומעל כולם נתן אשל. נתניהו מעדיף דתיים, וטעמיו עימו. כל אדם והעדפותיו, ויש דתיים מתונים כמו גם חילוניים קנאיים, ואיילת שקד עומדת בראש מפלגה דתית ביסודה ודב חנין - עכשיו עופר כסיף - אייש מושב יהודי ברשימה ערבית, וההכללות גורמות עוול למי שמורד במתכונת, וכל מקרה צריך להיבחן לגופו; אבל המציאות הפוליטית היא שהמפלגות הדתיות והחרדיות מתגאות בהיותן שותפותיו הטיבעיות של הליכוד, ושהרוב המכריע של המצביעים הדתיים ודובריהם בכנסת ובתקשורת מזהים עצמם עם הימין. אם הבוחרים בעוד שבועיים וחצי יעדיפו שלטון אחר, חילוני ומרכזי, הוא גם אמור להשתקף באיוש הדרג הביצועי המוביל.
תנאי לכך הוא שהמדינה תשרוד את המשבר המלאכותי שנתניהו מייצר מול מנדלבליט בסוגיית הפיקוח החזותי בקלפיות, כשהוא מקווה שהמצלמות - שהעניקו לו ב-1996 את הניצחון הראשון על שמעון פרס, בזכות העימות המשודר ביניהם, ושסייעו לניצחונו על הרצוג לפני ארבע שנים, בסרטון "הערבים באוטובוסים" - יצילו אותו שוב, הפעם באספקת העילה לפיטורי היועץ המשפטי. נתניהו נשאל אתמול אם בדעתו לפטר את מנדלבליט. הוא נמנע מכל תגובה. לא נשמע מצידו ולו גם "מה פתאום" רפה.