יום הבחירות לכנסת ה-22, מחרתיים, יהיה גם היום הראשון לחודש הארוך ביותר של הפוליטיקה הישראלית - חודש שבסופו עשויה להיפתר חידת הממשלה הבאה ויסתמן כיוון מגוריו של בנימין נתניהו בשנים הקרובות: בבלפור, במעשיהו או בקיסריה.
בסוף השבוע, או בתחילת השבוע הבא, יפתח הנשיא ראובן ריבלין בהתייעצויות עם נציגי סיעות הכנסת. מצדו של ריבלין, אלה תהיינה שיחות מהותיות ורציניות, שיעמיקו מעבר לשורה התחתונה של המלצה על אחד המועמדים למקרים ותגובות - מה תהיה עמדת הממליצים אם מומלצם ייכשל במאמציו. ריבלין יחרוג בכך מתפקיד השומע הסביל ויהיה למעין בורר ומגשר, המחפש את המכנה המשותף המאפשר הרכבת ממשלה.
אל תפספס
עוד הוא עוסק בכך, יקראו היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט וצוותו את טיעוניהם של סניגורי נתניהו, עורכי הדין עמית חדד ויוסי אשכנזי, האמורים להימסר לפרקליטות למחרת הבחירות - שבועיים לפני השימוע בעל פה, שלאחר ראש השנה. מנדלבליט יגיע לשימוע עם חדד ואשכנזי כשידוע לו עד כמה הצליחה ההגנה לקעקע את כתב החשדות בשלושת תיקי נתניהו.
ב-26 בחודש יתברר אם התובעת המיועדת במשפט נתניהו, ליאת בן ארי שוויקי, תתמנה למשנה הכלכלי לפרקליט המדינה. זה יהיה בעיקר מבחן כוח למנדלבליט ולפרקליט המדינה שי ניצן, הפורש מתפקידו בדצמבר. הם מעוניינים, מהותית וסמלית, במינוי בן ארי, פרקליטת מיסוי וכלכלה בתל אביב ויעד אישי למתקפת נתניהו. אם תזכה, תתמודד מתוך תפקידה על ירושת ניצן; אם לא, יהיה עליה לפנות את פמו"ת באביב הקרוב. מבחן הכוח מעמת לפיכך את מנדלבליט וניצן עם נתניהו ועם הבובה הארעית שלו במשרד המשפטים, אמיר אוחנה, לקראת עימות אפשרי נוסף עם שר המשפטים הבא ועם המנכ"ל החדש, העשוי להיות בובה של בובה בוועדת האיתור לפרקליט המדינה.
שני מסלולים מקבילים, פלילי ופוליטי, יתנהלו לפיכך בין אמצע ספטמבר לאמצע אוקטובר. שני אישים שלנתניהו אין שליטה בהם, ריבלין ומנדלבליט, יקבלו החלטות היכולות להשפיע, ואף להכריע את גורלו, לשבת - בכלא - או לחסד. ריבלין יקצוב את זמנו של המועמד (הראשון ולא בהכרח היחיד) להרכבת הממשלה ל-28 יום. מנדלבליט יכול אם יחליט לחדול מלברוח ולמרוח, להגיש את כתבי האישום ימים מעטים לאחר השימוע, בלי להמתין לנחליאלי הידוע בשמו המדעי "אחרי החגים".
כשטראמפ אמר לא
מה שקרה לנתניהו בסוף השבוע משקף את שווי השוק שלו, במגמת ירידה. המשקיעים המתוחכמים, הקרים, נזהרים מלשפוך את כספם עליו. הם אינם שועים לתחינותיו לעזרה מצילת חיים. פניהם לעתיד; הוא מצטייר כאיש האתמול, שלא הצליח לנצח באפריל ואינו על סף ניצחון מובהק עכשיו, וגם אם ישמור לזמן מה נוסף על ראשות הממשלה, צרותיו המשפטיות ימנעו ממנו שליטה יעילה.
ולדימיר פוטין לא נתן לו הפעם ולו חפץ קטן של חלל, משהו לחזור איתו הביתה. דונלד טראמפ, רך מול איראן אך משכיר קשוח של נדל"ן, מעולם לא נידב מענק לדייר שחוזהו הסתיים. אם החוזה יחודש, אולי. מוקדם להתחייב.
המענק עצמו, ג'ונתן פולארד או עימות עם איראן או שבח לסיפוח הבקעה או צילום משותף חדש עם נתניהו, אינו משנה. קובעת העובדה שחבריו המדומים של נתניהו לליגה האחרת מצננים בעליל את היחס כלפיו. הם נוהגים, כל הזכויות שמורות לד"ר מרים אדלסון, כמו בעלי קזינו בנבדה ובמקאו החוששים שנציבות ההימורים תשלול את רישיונם בגלל הרעפת מתנות על חברים בעמדות שלטון (התשליל של טענת נתניהו שמותר, לו ובכלל, לקבל מתנות מחברים).
לכן הסוגיה אינה אמנת ההגנה ההדדית, שהיא בעצם אמנת הגנה אישית הנחוצה לנתניהו. ההתלבטות בהקשר זה מלווה את ישראל כמעט 70 שנה. בן-גוריון היה מוכן להשתלב בפיקוד מזרח-תיכוני בהובלה בריטית-אמריקנית, רעיון שנגנז בגלל התנגדות מדינות ערב. אחר-כך חתר להשתלב בנאט"ו ואם לא, לקבל ערבות צרפתית (תוכנית "יהושע") להושיע את ישראל. השיחות על כך גוועו תחת דה-גול.
כשהאמריקנים ירשו את הצרפתים כספקים ראשיים של נשק לצה"ל, עלה וירד תכופות רעיון אמנת ההגנה, הטעון אישור הסנאט, אם כי ניתן למצוא לו תחליף דל-סוכר באמצעות צווים נשיאותיים שאינם מחייבים את הממשל הבא. עוד בשיחות ג'ונסון-אשכול בחוות הנשיא בטקסס, חצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים, הוטחה בראש הממשלה הדרישה להגדיר, משמע לגדר, את ישראל שלמענה מתבקש סיוע צבאי - בדולרים טובים, עדיין לא בשוברים ליצרני המטוסים. עם השטחים, או בלעדיהם? שום נשיא, גם לא תושב הכבוד של רמת טראמפ, לא יחייב את ארצו להגן על שטח מסופח או מנוהל כלשהו, גם לא על הגולן הכבוש מפני התקפה סורית. יחד עם הממד הגרעיני, הזהב של אמנת ההגנה מתגלה ככבלים מוזהבים על ידיה של ישראל.
בנוסף לכך, ישראל נהגה להתגאות בכך שאינה רוצה שחיילים אמריקנים יקיזו דם להגנתה; ההתנגדות נחלשה מאז שממשלת שמיר, עם נתניהו כסגן-שר גיבור המתראיין במסכת גז, הזמינה סוללות פטריוט. היום שיתוף הפעולה, שנולד בזכות השלום עם מצרים - קרי, הנסיגה מסיני - ומתקיים במתכונת אסטרטגית מאז נובמבר 1983, משקף שגרה ביטחונית, ללא קשר לשמותיהם של הנשיאים וראשי הממשלה. בוושינגטון הקפידו תמיד שהאויבת המשותפת תהיה "מעצמה עולמית" (רמז: בירתה מוסקבה) ולא מדינה ערבית מתונה הנחוצה כעוגן אסטרטגי או כיצואנית נפט.
נתניהו, כדרכו, מזלזל בתבונת קהלו שמחוץ לליכוד. הוא מנופף בדגל אמנת ההגנה, השנויה במחלוקת ולא קיבלה כאן אישור ממשלה בעקבות עבודת מטה, כדי לטשטש את העובדה החשובה ביותר: טראמפ אמר לו לא. יחד עם ריבלין ופוטין, זהו כבר הנשיא השלישי המפקפק בסיכוייו לשרוד. אם נתניהו אכן מתעתד לטוס לאו"ם לאחר הבחירות, בעוד הוא (או גנץ) שקוע בהרכבת ממשלה, טראמפ יידרש להסביר מדוע הוא מעניק אשרת כניסה לעבריינית המורשעת הנשואה לראש ממשלת המעבר.
מי שמולך לבד
במפלגתו, נתניהו שולט לבדו, איש עם פה אחד ו-35 אצבעות. זהו תעתוע חולף. הטרמפיסטים השותקים במושב האחורי ממתינים להזדמנות להתנפל על הנהג ולהשליך אותו מהמכונית. העיתוי תלוי במצביעים, בריבלין, בכושר התמרון הפוליטי של בני גנץ - ובמנדלבליט.
איזה פתק יטיל מנדלבליט לקלפי מחרתיים, במרחב שמשמאל לעוצמה יהודית ומימין לרשימה המשותפת, רק הוא יודע. אך כדור המשך לפעיל מרכזי ב"חירות" של עידן מנחם בגין, לא ניחוש פרוע מדי הוא שאילו ברוך (מיקי) מנדלבליט בין החיים כיום, ורואה מה מעולל נתניהו, היה מצפה מאביחי לנהוג כמו בני בגין ואחרים, בעצם גם כמו ריבלין, ולהתנער מנתניהו הממיט קלון על תנועתם.
לקראת השימוע אצל מנדלבליט אימץ נתניהו גישה ציבורית ולא משפטית. הוא ממקד את האש בעדי המדינה נגדו. בכך הוא משדר להם, מה שכבר הבינו אך עשו את חשבונם, שימרר את חייהם על הדוכן, לפני ואחרי. זאת שיטה אפשרית להשיג זיכוי, לפחות חלקי, אם ייתקל בהרכב סלחני בבית המשפט המחוזי בירושלים, בראשות הנשיא אהרן פרקש (בוגר ישיבת "יד בנימין", התמחה בעליון אצל הדודה שושנה נתניהו). לפרקש שלושה סגנים, בהם גילה כנפי-שטייניץ, רעייתו של שר האנרגיה המשפיל עצמו כעמיתיו בהשתחוות עמוקה לנתניהו.
אבל מה שאולי יסייע להגנה במשפט לא יועיל לה בשלב המקדים והאמור לייתר את המשפט, השימוע, כי מנדלבליט מיצה את כרטיסיית ההנחות המפליגות לנתניהו ולמשפחתו. הוא ניסח, למשל, חשד מובהק בקבלת שוחד מארנון מוזס - ששילם מקדמה בדמות שתי כתבות - אך שנמך את הסעיף למרמה והפרת אמונים בלבד. מנדלבליט לא יוכל לסגור את שלושת התיקים ולהביע בכך אי-אמון מוחלט בעדים, בפרקליטות ובעצמו. המאמץ של נתניהו - בשימוע, במשפט, בהסדר - יתרכז בהשגת ויתור על השוחד, כי הרשעה בסעיף זה מחייבת ענישה הכוללת מאסר בפועל וקביעת קלון.
אשר לחסינות, נתניהו הוא איש כבוד ולא ייסוג מהתחייבותו הפומבית החד-משמעית שלא לבקש אותה. מעליב אף להרהר באפשרות שיחזור בו ויפעל לקבלת חסינות, כדי להשתמט ממשפט. מצב אחר לחלוטין - אחר, כן? היה מדגיש אריק שרון - יהיה אם אחד השותפים הטבעיים, כגון אריה דרעי או יעקב ליצמן, ידרוש מהליכוד להכניס סעיף חסינות לקווי היסוד. אז, למרות כוחו הרב של נתניהו, יהיה עליו להיכנע. התנגדותו העקרונית לחסינות, של דרעי וליצמן וביטן וחיים כץ ואגב כך גם שלו, תיאלץ להתקפל לנוכח תנאי שסירוב לו ימנע הקמת ממשלה. בסוף הרי הכול יגיע לבג"ץ, לנשיאת העליון אסתר חיות, שכמו ריבלין ומנדלבליט, נמצאת מחוץ למוטת השליטה של נתניהו.
הסקרים, המשקפים תזוזות מיזעריות לעומת בחירות אפריל, מלמדים על מרד בוחרים, שאינם מוכנים לשנות את העדפותיהם רק מפני שהכנסת החליטה להתמסר לנתניהו ולהתפזר. בכל תוצאה שתתקבל מחרתיים, המגמה הכללית ברורה: סוף שלטון היחיד של נתניהו. אפילו יהיו לו 60 ממליצים, בנוסף לו-עצמו, הוא יהיה תלוי בכל אחד מהם, ובריבלין, ובמנדלבליט, ובחיות. שוב לא יוכל לעשות לקלס את שר החוץ שלו, ישראל כץ, שנעדר מכל ההתייעצויות המצולמות על המצב הביטחוני והמדיני. נחמתו של כץ: אחריותו האפסית למעללי נתניהו. אחרי הנחמה תבוא גם נקמה.
גנץ אמר אמש שיאיר לפיד יהיה שר החוץ בממשלתו עד לביצוע החילופים ביניהם, בעוד שנתיים וחצי. בסביבת גנץ טוענים שבהתעקשותו שלא לוותר על ההבטחה - או האיום - להתחלף, ביום העצמאות 2022, קלע עצמו לפיד ל"מצב פסיכו-פוליטי", כילד מפונק הנאחז בצעצוע בעת שיטפון ומסרב להרפות ממנו כדי שבני הבית יינצלו. אם השותפות להרכבת הממשלה יסרבו מראש לתנאי, גנץ יחזיר לריבלין את השרביט? מגוחך.
בגלל לפיד, כחול לבן היא ההיפך מהכחול צהוב של איקאה: היא באה מורכבת ומוכנה לפירוק. ברשימתה לכנסת מצוינת מפלגת-האם של כל מועמד. ה-15 של גנץ, כולל גבי אשכנזי; ה-15 של לפיד; החמישה של בוגי יעלון. כל אחד משני שותפיו של גנץ מסוגל לקחת את הדבוקה שלו ולחבור למי שיציע לו יותר. רק רעיונית, כמובן, הכול אידיאולוגיה.
אם גנץ ראש הממשלה ולפיד שר החוץ ואביגדור ליברמן שר הביטחון ויעלון ואשכנזי גם הם בקבינט, מה יישאר לליכוד בממשלה משותפת? ממלא-מקום ראש הממשלה, האוצר, המשפטים, הפנים. זאת תהיה ממשלה דומה במתכונתה לרבין-פרס-אלון (1974-77) ושמיר-פרס-רבין (1989-90) יותר מאשר לפרס-רבין-שמיר (1984-88).
אלילו של נתניהו, צ'רצ'יל, הכין לעצמו לקראת הסוף יורש - אנתוני אידן. בן גוריון הכשיר את הקרקע לאשכול. בגין רצה ביעקב מרידור אך השלים עם עליית שמיר למעמד נסיך הכתר. רבין קיבע את פרס כמספר 2. שרון אפשר לאולמרט וללבני לעמוד לצדו. רק נתניהו חורך כל אדמה סביבו. הוא גם ישלם את מחיר אופיו והתנהגותו. מי שמולך לבדו - הולך לבדו.