ביחסי כוחות של 61-59, סילוק בנימין נתניהו והקמת ממשלת בני גנץ היה בהישג יד. בתוצאה סופית של 62-58, הוא בהישג שתי ידיים. האמנם זה יקרה? התשובה תלויה בשלוש שאלות משנה.
1. מחליף או חלפון?
האלוף במילואים גיורא רום, שהתאכזב מחדלונו של גנץ כשהיה מועמד כחול לבן למבקר המדינה, וזכה לתמיכה מזערית מול אנגלמן, אבחן את התנהגותו השואפת והמנומנמת לשלטון, כצפייה חוזרת ב"גבעת חלפון אינה עונה". הרמטכ"ל בדימוס, גילה רום, כמו ציית להמלצה "לשים ת'ראש על דיונה". בניחותא לא יפילו גנץ ועמיתיו את ביבי, הסיק רום.
ההזדמנות החד-פעמית שנקרתה עכשיו בפני גנץ, להחליף את נתניהו, תוחמץ אם לנוכח האפשרויות הפעורות יבוא שוב תפקוד "חלפוני" סביל, אנין ונגרר. יוזמת החוק של עופר שלח, לאסור מפורשות - ולא רק במשתמע - ראשות ממשלה של נאשם בפשע, היא התחלה מצוינת. ראשית, בתוכן ההצעה, ובנוסף, עתירה של נתניהו לבג"ץ נגד החקיקה תהווה הכרה בסמכותו של בית המשפט העליון.
גנץ מוכרח להוביל מיקוח תקיף ואמין, שירגיע חששות של שותפים בכוח שהוא משתמש בהם רק כקו אשראי שתכליתו האמיתית היא שיפור עסקה עם הליכוד. מהלך ראשון בכיוון זה יכול להיות חיבור, לסיעה משותפת, הגדולה בכנסת, עם עבודה-גשר-מרצ. כחול לבן אדום ירוק.
כשבמהדורות החדשות ייאמר לראשונה המרובע "ראש הממשלה בנימין גנץ", גם גנץ יתחיל להאמין שזה אמיתי. התמיכה בהתאמתו לתפקיד תוכפל בו בערב, ללא נקיפת אצבע, מעצם העובדה והתואר. תקדים לכך אפשר היה לראות לפני שמונה שנים, ברחבת מגדלי הביטחון, כשגבי אשכנזי העביר לרב אלוף הטרי את נס הרמטכ"ל והקהל הנרגש הריע (לשניהם).
לנתניהו, יחד עם שאר נאשמי התיקים 2000 עד 4000, מזומן ב-17 בחודש פוטו-אופ בבית המשפט המחוזי. לא יתנהל שם עדיין ממש משפט, רק חג לצלמים, שאלות לנתניהו, האלוביצ'ים ומוזס אם הבינו את כתבי האישום, פתיחת יומנים וקביעת מועד לדיון לאחר פגרת הקיץ. ניחוש פרוע: העבריינית המורשעת מבית משפט השלום לא תתלווה הפעם לבעלה. הספיק לה.
אל תפספס
משום מה, לא הספיק לליכוד דימוי של מפלגה התומכת בהפרת החוק. כדי לתגבר אותו, היא מתגאה במאמציה לגנוב חברי כנסת שנבחרו לפי מצע של שבועת התנזרות מחבירה ליריב. זה מועד לכישלון, גם מפני שנחוצים גנובים רבים מדי וגם מפני שאם ישתטו לחצות את הקווים תמורת משרה, יוגשו נגדם תביעות אזרחיות על הוצאת דבר (הצבעה) במרמה; אולי גם ייפתחו חקירות פליליות, בחשד לשוחד, או אם המעבר נעשה שלא מרצון - בחשד לסחיטה באיומים.
נתניהו נחלץ מצוללת שטורפדה בלב ים, אך הגיע רק עד למרחק של מאה מטר מהחוף, ללא יכולת להתקדם. עדיין ניתן לשכור זמרת שתשיר לו "אתה תותח", אבל בלי פגזים גם הארטילריה הכבדה ביותר היא רק פיסת מתכת.
2. צ'יקן או ביף?
הדיילת בדרימליינר, מעמידה בפני נוסע רעב, שלקראתו 17 שעות טיסה לקצה השני של תבל, ברירה חדה. המנות הצמחוניות לא הגיעו. צום אינו בא בחשבון. הכרח לבחור: עוף או בקר. מי שאינו בוחר בגנץ, בוחר בנתניהו. מי שרוצה לרחוץ בנקיון כפיו כי רכיב כלשהו במנגנון פסול בעיניו, כמוהו כמעניק את הבכורה למועמד האחר. ההתלבטות בינארית ואין דרך לעקוף אותה, למעט שיבוש הפעולה כולה כדי לאתחל אותה - הצבעה נוספת לכנסת.
אביגדור ליברמן סתם, מילולית, את רוב הנתיבים הפתוחים - בחירות רביעיות וחברות בממשלה תחת נתניהו, להבדיל מהליכוד כמפלגה, ולצד ש"ס ויהדות התורה. זה משאיר לו רק נתיב אחד: כחול לבן עם שותפות - להלכה גם ימינה - שביניהם הרשימה המשותפת.
מילה של איווט זאת מילה, אבל את אחת מאותן מילים הסותרת אחרות, ייאלץ לשבור. ליברמן לא רק טעון ברגשי נקם כלפי נתניהו וזעם כלפי אריה דרעי. הוא גם נדר לסלק את משה גפני מהמגוף הגדול של ועדת הכספים. מה מתבקש יותר מהצבעת הרוב בעד אלי אבידר או עודד פורר כיו"ר ועדת הכספים, בהנחה שיו"ר הכנסת יהיה נציג כחול לבן?
3. לאשר או לאפשר?
כשנתניהו טען ש"רק עם טיבי יש לגנץ ממשלה", הוא הזמין בכך גם את המשפט המשלים: עם אחמד טיבי יש לגנץ ממשלה, ולנתניהו אין. המעבר מ-61 חברי כנסת נגד נתניהו ל-62 תהומי כמו המעבר מ-60 ל-61 באגף של נתניהו. 62 פירושם רוב לגנץ גם בלי שלושת חברי בל"ד, בקרב ה-15 של הרשימה המשותפת. אצל הנשיא יכולים להיות לו 59 ממליצים, מול ה-58 של נתניהו, וכשגנץ יציג את ממשלתו, היא תוכל לזכות באמון ברוב זהה, עם שלושה נמנעים.
איימן עודה ואחמד טיבי הם מנהיגים מיומנים וממולחים; הלוואי על המפלגות האחרות. אחד מהם יעמוד בודאי בראש ועדת הכנסת, או ימלא תפקיד מרכזי אחר ברשות המחוקקת, לא המבצעת. הם מאיישים את המקומות 1 ו-3 ברשימה המשותפת. ביניהם נמצא מזכיר בל"ד, מטאנס שחאדה. משימתו - לשכנע את חבריו שלא לסכל בהתנגדות את הקמת ממשלת גנץ, פן יהיו אחראים להישרדות נתניהו. הם אינם צריכים לאשר את הקמת הממשלה החדשה, רק לאפשר אותה.
אנשי בל"ד, מיסודו של עזמי בשארה, שבוודאי היה מבין את הדיאלקטיקה של ביבי או בני ומהנהן לעבר גנץ, הם הקיצוניים והפשטניים ביותר ברשימה המשותפת. עם זאת, הם לא היחידים המסתייגים מתמיכה ברשימה של רמטכ"ל לשעבר ועוד שניים. כביכול, יישאו באחריות מוסרית למבצע הבא בעזה. למעשה, בדיוק להיפך - אם קולותיהם יחבלו בהקמת ממשלת גנץ ויניחו לנתניהו להישאר בתפקידו, ולו גם כראש ממשלת מעבר עד לבחירות הבאות, הם יהיו האחראים לכל מה שנתניהו ושר הביטחון שלו נפתלי בנט יבצעו.
תמיכה, פעילה או סבילה, בהקמת ממשלת בלי-ביבי לא תחייב שותפות כלשהי בהחלטות מדיניות וצבאיות. אפשר לפרוש רשת ביטחון שלא תכלול את תחום הביטחון. הממשלה לא תתקשה לתפקד - הרי כשיידרשו מבצעים, הליכוד הלוחמני יתמוך בה מבחוץ, לא?
אם יפעל באופן שיועצו הארגוני בזרוע היבשה, צור קרן, הכתיר לקראת פינוי עזה "בנחישות וברגישות", גנץ ישתכן בבלפור ויוכל למנות שם למנהל הבית, כמשרת אמון של עובד מדינה מן המניין, את מני נפתלי. מני אצל בני, יכול להיות סיום נאה לסיוט החיים במחיצת שרה, ביבי ויאיר. אבל כדי שכל זה יקרה, גנץ מוכרח להתעלות אל מחוץ לאופיו ולהיות פחות עמוד ענן ויותר צוק איתן.