החיבוק של נתניהו לציבור הערבי אינטרסנטי וציני. זה לא אומר שהוא לא משמעותי

כשראש הממשלה בנימין נתניהו פתח השבוע את נאום נצרת בברכת "סלאם עלייכום" והכריז על עידן חדש ביחסי יהודים וערבים, עכברי הארכיונים גיחכו בציניות. בבית היוצר שלו נולדו בשנים האחרונות סרטונים, ציטוטים וקמפיינים מסיתים ומשסים שעשו דה-לגיטימציה קשה לבוחרים הערבים ולנבחריהם - מסרטון "הערבים נוהרים", דרך חוק הלאום והמצלמות בקלפיות, וכלה בהשמצת והשמדת האפשרות של הרוב שהיה נגדו בכנסת להקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. הפעם, הוא שינה טקטיקה: את הציבור הערבי הוא מזמין להצטרף אליו, למפלגת השלטון, ויש קו הפרדה ברור בינו ובין נציגיו הנבחרים בכנסת. והוא הרי אמן בהפרד ומשול.

"שגשוג, ביטחון ושילוב", נתניהו שב והבטיח במופע שהרים בנצרת, בו השיק רשמית את המסע לכיבוש הלבבות וקישוש הקולות החדשים במגזר הערבי. מאז תחילת החודש הוא ביקר בטירה, אום אל פחם ורמלה, וביום ראשון יגיע עם השר לביטחון פנים אמיר אוחנה ללוד. הוא מרעיף מחמאות, מפזר הבטחות, שוקל שריונים, ומתחייב לתכניות - ובעיקר - מנסה לשכנע שלא כל-כך גרוע כאן ולייצר תחושה של שותפות ושייכות.

בליכוד זיהו את הסכמי הנורמליזציה עם מדינות המפרץ כנקודת שבר בין דעת הקהל בציבור הערבי לבין טריקת הדלת הצורמת מהח"כים של המשותפת, ונתניהו משוויץ בכך ומזכיר זאת כל הדרך לדובאי ובחזרה. בליכוד מעריכים שפוטנציאל ההצבעה במגזר הערבי יכול להגיע ל-4-2 מנדטים, וגם אם הקמפיין לא יניב ערך אלקטורלי ישיר, הוא נועד להחליש את הרשימה המשותפת ולרכך את האפקט של הצבעת המחאה.

ההיסטוריה מלמדת שקמפיינים של נתניהו על הראש של הערבים בדרך כלל פועלים כבומרנג: כך לדוגמה, קמפיין "ביבי או טיבי" רק חיזק את הרשימה המשותפת בין בחירות ב' ובחירות ג' והביא לשיעורי הצבעה ותמיכה חסרי תקדים במגזר. גם הביקור בנצרת הוביל בינתיים לאפקט הפוך: בתוך העירייה התקבל נתניהו בחיבוק חם - שלא לומר חונק - של ראש העיר עלי סלאם, ששיבח והילל אותו כאחרון האוהדים הביביסטים והכריז כי "בחיים לא היה לנו טוב כמו עכשיו"; אבל התפאורה - בחוץ - הייתה הפוכה באופן צורם, עם עוד מפגן ברוטלי מיותר של המשטרה שעיכבה בלא סמכות ובאלימות ח"כים שהיו בין המפגינים. המתקפה המשולבת על המשותפת - נתניהו וסאלם מבפנים, והמשטרה מבחוץ - עשויה דווקא לחזק את הרשימה ברגע מאוד מכריע.

המופע של נתניהו בנצרת עורר זעם גדול בקרב כל הפלגים של המשותפת - גם אצל מי שעד לפני רגע נחשב לחבר החדש שלו, יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, שקיווה לשאת את בשורת שיתוף הפעולה הפרגמטי עם הימין בבחירות הקרובות. עבאס טיפח בחודשים האחרונים את הרומן המיוחצ"ן שלו עם נתניהו והליכוד, וחלם לרוץ ברשימה עצמאית על בסיס חזון לשון המאזניים - והשבוע גילה שבליכוד בעצם מתכננים לגנוב לו את האלקטורט. לא מן הנמנע שהוא יצטרך לרדת מהעץ בשבועות הקרובים ולהגיע להבנות עם שאר עמיתיו על המשך ריצה משותפת ושיתוף פעולה, ולהצפין את תכניותיו העצמאיות לעת עתה במגירה. וכך, נתניהו עשוי להיות זה שישאיר את הרשימה משותפת.

כל מנהיגי המרכז-שמאל נזעקו במקהלה על הביקור בנצרת, אבל גם כאן מתבקש גיחוך ציני. אחרי שנים של הדרה והתעלמות מהציבור הערבי ברשימות הציוניות - לנתניהו פשוט יש את האומץ והכוח הפוליטי לעשות את מה שהם מפחדים ובורחים ממנו. וגם אם המהלך שלו הוא ציני ואינטרסנטי - זה לא בהכרח אומר שהוא לא משמעותי ונכון.

החיזור של נתניהו הוא חלק מתהליך מתגלגל שבו הקול הערבי מתחזק ומקבל מקום בולט על הבמה. מאז הקמת הרשימה המשותפת ב-2015, וביתר שאת בהרכבה החדש ובקונסטלציה הפוליטית המיוחדת שנוצרה בשנתיים האחרונות, הח"כים הערבים הופכים לשחקנים פעילים ולגיטימיים במשחק הפוליטי, והסוגיות שמעסיקות אותם תופסות מקום בשיח הציבורי והתקשורתי. כאן יש לציין כי בניגוד לאגדה האורבנית בימין, רוב רובו של העיסוק הפרלמנטרי של הרשימה המשותפת לא קשור לסוגייה הפלסטינית אלא מתמקד בביטחון אישי, תעסוקה, בריאות, רווחה ושוויון לציבור שאותו הם מייצגים.

התהליך הזה הגיע לשיא אחרי הבחירות האחרונות, כשהכוח הפוליטי המאוחד הגיע להישג שיא של 15 מנדטים ולקח חלק משמעותי בניסיון אמיתי להחליף את השלטון. היו"ר איימן עודה עשה היסטוריה כשהמשותפת המליצה על בני גנץ והעניקה לו את המנדט להרכיב ממשלה, והוא וח"כ אחמד טיבי אפילו קיימו פגישת מו"מ קואליציוני נדירה מסוגה עם גנץ, שבה העלו דרישות שונות בתמורה לתמיכה או שיתופי פעולה מבחוץ. החלומות על אלטרנטיבה שלטונית נגוזו כשגנץ הקים עם נתניהו את ממשלת האחדות, וההבטחה הגדולה של המשותפת הכזיבה. שם התחילה הנפילה בסקרים, עוד הרבה לפני יונות השלום וטיסות הנורמליזציה למפרץ.

גם אחר כך, התהליך המשיך להתגלגל בהובלתו של מנסור עבאס, שהיה הראשון לזהות את האכזבה ואת הסנטימנט המתחמם כלפי נתניהו בציבור הערבי, והפך במהרה לאחד המרואיינים המבוקשים באולפנים. הקריאה של עבאס להשתחרר מכלי השמאל ולבחון שיתופי פעולה תועלתניים עם נתניהו והימין יצרה סדק עמוק במשותפת, ועדיין מאיימת על המשך קיומה, אבל היא ייצרה גל של עניין ציבורי חסר תקדים בפוליטיקה הערבית הבין-מפלגתית, ושוב מיקמה אותם על הבמה כשחקנים פוליטיים לגיטימיים לכל דבר ועניין.

היא גם הולידה מרוץ פוליטי לאישור תכניות שייטיבו עם האוכלוסייה הערבית ושלל מלחמות קרדיט על ההישגים: בעוד עבאס טיפח את קשריו עם יו"ר הכנסת יריב לוין ומזכיר הממשלה צחי ברוורמן, עודה יצר ברית עם שר המשפטים לשעבר אבי ניסנקורן שהשיבו במהלכים משלהם. כך הוארכה תוכנית החומש 922, וכך הוקפא חוק קמיניץ. על התכנית למאבק בפשיעה במגזר הערבי, חברי הרשימה יצטרכו כבר להילחם עם נתניהו, שבטוח ינסה לשמור על כל הקרדיט רק אצלו.

24 שעות אחרי הביקור בנצרת, מפלגת הליכוד פרסמה הודעה שבה הבהירה שלא תקים ממשלה עם הרשימה המשותפת או יישענו עליה, אפילו לא על עבאס, כדי לחדד את הקו המפריד בין הציבור ונבחריו. נתניהו מנסה לגמד את המשותפת ולהציג אותם כמי שיושבים באופוזיציה ולא עושים שום דבר, אבל מסע החיזורים שלו מלמד בדיוק ההיפך - עד כמה הם הפכו רלוונטיים ולמשפיעים על המשחק.