הדרום בוער בשבועות האחרונים, והפעם לא בגלל איום הרקטות מרצועת עזה. סכנת פיטורי עובדי כיל, הן אלה שעובדים במפעלי ים המלח והן אלה שעובדים במפעל תרכובות ברום ברמת חובב, מאיים להשאיר מאות מהם ללא תעסוקה, באזור שבו הסיכוי למצוא עבודה בשכר דומה לזה שהם משתכרים כעת הוא נמוך. ההפגנות, שהחלו בערד ודימונה, הגיעו היום (שלישי) גם לבאר שבע. המצוקה הזאת סייעה לפוליטיקאים לגלות מחדש את הנגב והם מגיעים לדרום כדי להבטיח עתיד ורוד.
במחנה הציוני שלחו בתחילת השבוע לבאר שבע את מועמדם לתפקיד שר האוצר פרופ' מנואל טרכטנברג כדי לענות על השאלות האלה בדיוק. אחרי ביקור במפעל לייצור טליתות ושיחה עם ראש העיר הצעיר, רוביק דנילוביץ', הוא הגיע בערב לפאב במרכז העיר למפגש עם זוגות צעירים וסטודנטים.
מסע בחירות || טורים אחרונים:
כחלון מעביר הילוך ומכוון למאוכזבי הליכוד
מילה זו מילה? אחרי שנכשל במרכז, ליברמן חותך שוב ימינה
קמפיין נתניהו: המפוטרים החדשים בחוץ, האליטות הישנות בפנים
"המפגשים האלה לא יקבלו את אותה חשיפה בתקשורת שמקבלים מפגשים אחרים", אמר טרכטנברג, כאשר הוא רומז לפרסומים על "חוג הבית הסודי" שערך עם כמה מהאנשים העשירים במשק, ובו נשמעו טענות כלפי הקו הכלכלי השמאלי של שותפיו ממפלגת העבודה. טרכטנברג הזהיר באותו חוג בית שהמדיניות הכלכלית-חברתית של ישראל מהווה "מסלול של התרסקות", וחזר על הדברים גם במפגשים בבאר שבע. ההבדל הוא שבמפגש עם בעלי ההון, חברי הכנסת ה"חברתיים" ביותר של העבודה צוינו כגורמים שליליים ומפריעים (המיליארדר אלפרד אקירוב כינה אותם "ההיפך מכל מה שטוב למדינת ישראל"), ואילו בבאר שבע, טרכטנברג מצא את עצמו עם הקהל של חברי הכנסת האלה בדיוק, שרוצה תשובות לשאלות על גני ילדים וצהרונים.
טרכטנברג, בניגוד לחברי הכנסת שהושמצו ב"חוג הבית הסודי" שלו, לא ממש יודע איך להזריק התלהבות בקהל הזה. כשהוא מכריז שהגיעה העת לשים קץ לשלטון נתניהו, ההכרזה נעדרת כל פאתוס. היא נשמעת כמעט כמו קביעה מדעית. מצד שני, יש לו סבלנות להסביר את התכנית הכלכלית של המחנה הציוני, שנושאת את שמו וחתימתו. כאשר הוא הציג את התכנית לראשונה לתקשורת, יצחק הרצוג וציפי לבני נתפסו מתעסקים בטלפונים הניידים שלהם במקום להקשיב, אבל כאשר הוא מדבר על ההצעה לשינוי שוק השכירות בפאב בבאר שבע, אנשים מקשיבים וחלק אפילו רושמים הערות.
הנושאים המדיניים והביטחוניים הוזכרו ביחס הפוך למקום הבולט שלהם בכותרות. טרכטנברג לא מסתיר את התחזית הפסימית שלו לגבי הפגיעה של הקיפאון המדיני בכלכלה הישראלית. בתפקידו הקודם במועצה להשכלה גבוהה, הוא היה שותף למיני-דרמה שהתחוללה לפני כשנה וחצי סביב הניסיון האירופי להוציא את ישראל מתכנית המחקר והפיתוח "אופק 2020", ובכך לגרום נזק אדיר למחקר המדעי בישראל. אבל הוא מקפיד להסתכל על הדברים לפי סדר עדיפויות ברור שבמסגרתו שבירת הקיפאון המדיני ומניעת בידוד בינלאומי נועדו לשרת את האזרח הישראלי בתחום החברתי-כלכלי. שם זה מתחיל ונגמר.
טרכטנברג הוא חידה. הוא מועמד לכאורה לתפקיד שר האוצר, למרות שברור לכל בר-דעת שאם הרצוג ירצה להרכיב את הממשלה הבאה הוא יהיה חייב לתת את התיק הבכיר למפלגה אחרת, ככל הנראה לכחלון. יתרה מכך, אין אפילו חבר כנסת אחד שהתייצב ללא סייג מאחורי תכניתו הכלכלית השנויה במחלוקת. אז גיבוי פנימי אין, וההיתכנות הפוליטית להפוך לשר אוצר בפועל נראית קלושה, אבל זה לא מפריע לטרכטנברג לפזר לכל עבר צ'קים ללא כיסוי. רוצים קרקע בחינם לדירה משלכם? קיבלתם. רוצים להעלים בתוך שנה את כל הקשישים הרעבים? קלי קלות. למועמד של המחנה הציוני אין בעיה להבטיח, כי הוא כנראה מבין היטב שלא הוא זה שיצטרך לקיים.
יום אחרי טרכטנברג, הגיע לדרום גם שר החוץ, אביגדור ליברמן, חמוש באוטובוס החדש שלו, מעוטר בסלוגן המפלגה וצבוע כחול-לבן. ליברמן התחיל את היום בתצפית לעבר רצועת עזה משדרות, עם ההכרזה היומית הקבועה שלו על הצורך להפיל את שלטון חמאס, והעקיצה החדה לעבר ראש הממשלה נתניהו, שנמנע מלעשות זאת במלחמה האחרונה בעזה.
בימים האחרונים הוסיף ליברמן מסר חדש לסל: עונש מוות למחבלים. "כל מחבל יודע שבסופו של דבר הוא ישוחרר ובינתיים הוא נמצא בכלא ולומד לתואר ראשון", אמר ליברמן למאזיניו בשדרות. "צריך לעשות בדיוק מה שעשה המלך עבדאללה בירדן אחרי שריפת הטייס (הוציאה להורג בתלייה את המחבלת העיראקית סג'ידה א?רישאווי, שדאעש דרש את שחרורה בתמורה לשחרור הטייס א"ת)". מלבד כמה פעילים ומתנדבים של הקמפיין, לא היה שם קהל ממשי שהדברים מיועדים אליו, אלא בעיקר עיתונאים שמיהרו לשדר את ההכרזה. המטרה הושגה.
אחרי שדרות, ליברמן לקח את האוטובוס לאופקים, באר שבע, דימונה וערד. אי אפשר לומר שיו"ר ישראל ביתנו לא עובד קשה. הוא חורש את השטח, ומתכוון להגיע עם האוטובוס לכל פינה בימים הקרובים. לאורך כבישי הדרום אפשר היה לראות עשרות שלטי "תכל'ס, ליברמן", והקהל שהוא פגש אכן רצה לדבר תכל'ס, אבל לא רק על חמאס והמחבלים, אלא על המצוקות הכלכליות.
ליברמן הצהיר שתעסוקה היא המפתח לכל והדבר החשוב ביותר שהממשלה צריכה לספק לנגב. לפני שלושה חודשים, כאשר ליברמן הגיע לפגוש את מפוטרי "מגבות ערד", הוא זכה לקבלת פנים זועמת, כאשר עובדים לשעבר צעקו לעברו "למה בכלל באת?". אתמול לא נרשמו אירועים מהסוג הזה. הכעס בדרום מופנה כלפי הרבה פוליטיקאים, אבל שר החוץ שעומד בסקרים על שישה מנדטים ביום טוב, הוא כבר לא אחד מהם.
יורה לכל הכיוונים
בניגוד לטרכטנברג, שיודע בדיוק מה המסר שלו ועל אילו קולות הוא מתחרה, ליברמן נמצא כרגע במצב שבו הוא יורה לכל הכיוונים. אחרי שהחל את הקמפיין שלו עם אמירות בסגנון "אנחנו צריכים להיות פרגמטיים, לא פנאטיים" והבטחות להסכם אזורי, הוא מכפיל כעת את ההימור על הבסיס הימני, עם הבטחות לדם, אש ועונש מוות. בשיחות סגורות הוא מודה שהמסר הקודם, הממורכז, פשוט לא מדבר לקהל המצביעים שלו, אבל כאשר הוא מבטיח להעיף את אום אל-פחם לפלסטין, אנשים קמים להריע. בשיח החברתי הוא לא ממש קיים, אבל לא מזיק לומר כמה מילים טובות. אולי זה יתפוס.
השאלה שעליה אף אחד לא יודע לענות, בוודאי לא שלושה שבועות לפני הבחירות, היא מה באמת ישפיע ברגע האמת על המצביעים שכולם נלחמים כרגע על קולותיהם, אלו שקרויים בפי כל "המתלבטים". קרקע לדירה או חיסול החמאס? צהרונים או עונש מוות למחבלים? ואם אפשר, אז הכי טוב גם וגם. עונת ההבטחות בשיאה.
לפניות לכתבים:
אמיר תיבון: amir.tibon@walla.co.il
עמרי נחמיאס: omri_n@walla.net.il