(ליברמן לאחר התוצאות: "מערכת הבחירות הייתה בלתי-אפשרית")
שר החוץ אביגדור ליברמן יצא במהלך מערכת הבחירות לשתי נסיעות מדיניות. הראשונה, בסוף ינואר, הביאה אותו לביקור קצר במוסקבה, כולל פגישה עם שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב. השנייה, באמצע פברואר, כללה גיחה לאוקראינה שסועת המלחמה. חלק מעמיתיו של ליברמן במערכת הפוליטית הרימו גבה וטענו כי העובדה שהוא "מבזבז זמן" על טיסות לחו"ל במקום לעסוק בהצלת מפלגתו פה בארץ, מעידה על כך שהוא למעשה כבר ויתר.
ליברמן לא באמת ויתר. הביקורים במוסקבה ובאוקראינה היו חלק בלתי-נפרד מהקמפיין שלו, שהתמקד הפעם באופן כמעט מוחלט בבסיס הרוסי והוותיק שלו. התקשורת עסקה בימים האחרונים בקאמבק המדהים של ראש הממשלה בנימין נתניהו ב"פוטו-פיניש" של הקמפיין, כמו גם בהישרדותה של מפלגת מרצ, אבל מה שעבר על ליברמן בבחירות האחרונות מעניין לא פחות. מפלגתו יצאה לדרך עם סקרים שחזו 13-12 מנדטים, צנחה וגירדה בשלב מסוים את אחוז החסימה החדש, ולבסוף הצליחה להשיג שישה מנדטים בדיוק מספיק כדי להיות גורם מכריע בהרכבת הקואליציה הקרובה.
לקריאה נוספת:
אחרי שקרא לערוף ראשי מחבלים: הרשות דורשת צו מעצר לליברמן
ליברמן לוואלה: "אין ספק שאנחנו לפני סבב נוסף נגד חמאס"
ליברמן: "יעלון מצטיין רק בפליטות פה", יעלון: "זה בוץ פוליטי"
ליברמן זיהה את הבחירות הללו כבר בקיץ, כאשר החליט בעיצומו של מבצע "צוק איתן" לפרק את השותפות בין ישראל ביתנו לליכוד ולחזור לעצמאות. זה היה צעד מחושב, נטול כל הצדקה אידיאולוגית, שכן אותו ליברמן שקרא במהלך המבצע האחרון לכבוש את עזה ולרסק את חמאס, הצדיק שנתיים קודם לכן במהלך "עמוד ענן" את המדיניות הזהירה והמתונה של ראש הממשלה נתניהו. הפרישה ב"צוק איתן", כביכול משום שנתניהו "לא נתן פקודה להשמיד את חמאס", הייתה צעד ציני ומחושב, שנועד למצב את ליברמן כפוליטיקאי הקשוח ביותר בממשלה אל מול נתניהו ויעלון ההססנים.
את נתניהו המהלך הזה הכעיס, ולא רק בגלל החשש מהפיכתו של ליברמן מבעל ברית ליריב. תוך כדי המבצע, וגם לפניו, לליברמן הייתה נטייה סדרתית להיעדר מישיבות של הקבינט המדיני-ביטחוני. "לפני שאתה מבקר אותנו, תגיע קודם כל לדיונים", עקץ נתניהו את שר החוץ שלו. ליברמן לא נשאר חייב, ובאחת מישיבות הקבינט שבהן כן השתתף, הצליח להביך את נתניהו מול כל הנוכחים כאשר שלף את טיוטת הפסקת האש המוצעת עם חמאס, שנתניהו העדיף שלא להביא בפני הקבינט. מקורביו אמרו אז ל"הארץ" בסיפוק רב ששר החוץ פשוט "לא זקוק" לראש הממשלה כדי להתעדכן בנעשה בזירה המדינית.
האירוע הזה בקבינט סיפק לקוראי העיתונים בישראל הצצה לקשרים של ליברמן עם מדינות ערב, בדגש על מדינת המפרץ, שהן התומכות הגדולות ביותר של מצרים. לכן, לא במקרה הוא השיג את המסמך המצרי על הפסקת האש. כפי שדווח לאחרונה בוואלה חדשות, ליברמן הוא למעשה השר הישראלי שהיה הפעיל ביותר בקשריו עם העולם הערבי בשש שנות שלטונו של נתניהו, והוא מנהל באופן קבוע מגעים שקטים עם גורמים בכירים במפרץ ובמדינות אחרות באזור. על הרקע הזה הוא גם הביע בשנה שעברה התמתנות בעמדותיו המדיניות, וקרא לישראל לנהל משא ומתן עם העולם הערבי על בסיס יוזמת השלום של הליגה הערבית.
"כשאני אומר עונש מוות למחבלים, כולם מוחאים כפיים"
כשהגיעו הבחירות ניסה ליברמן לבנות קמפיין מורכב ששילב בין שני מסרים: מצד אחד, נחישות ביטחונית ששמה אותו לימינו של בנט כמי שקרא לחסל את חמאס והתנגד להפסקת האש הראשונה של "צוק איתן" טרם הטיפול במנהרות. מצד שני, פרגמטיות מדינית וקריאה לזנוח את המשא ומתן עם הפלסטינים לטובת הסכם כולל עם מדינות ערב. האיש שנהג תמיד לומר שהוא "בעד הסכם שלום, אבל בלי לצאת פראייר, לא לעשות הסכמים שמלאים בחורים כמו גבינה שווייצרית", מצא סוף סוף את המתכון: הסכם ש"יאפשר לאנשי עסקים ישראלים להגיע בתוך חמש שנים מהיום בטיסה ישירה לסעודיה".
הקמפיין של ליברמן התחיל בצורה חיובית, והדילוג למרכז הבטיח לו לשמור על כ-12 מנדטים מכוחו. במקביל, הוא עמל על בישולה של ברית פוליטית עם שר האוצר יאיר לפיד ועם השר לשעבר משה כחלון, שאמורה הייתה להפוך את שלוש המפלגות שלהם לגוש מרכז גדול ולסלול עבור ליברמן את הדרך ללשכת ראש הממשלה. ה"דיל" הזה נחשף בדברים שאמרה מקורבתו של ליברמן, פאינה קירשנבאום, ואף שכל המעורבים הכחישו אותו לאחר מכן, בכירים ביש עתיד דיברו על התסריט הזה כאפשרות שנשקלת כבר באוקטובר האחרון.
מה ששיבש את תכניותיו של ליברמן היה כמובן חקירת המשטרה בפרשת השחיתות הגדולה במפלגתו, שהתרחבה מאז גם למפלגות נוספות בימין ולשלל גופים ציבוריים. החקירה הרחיקה מליברמן כמחצית מקהל המצביעים הפוטנציאליים שלו, שאולי היו מוכנים לסלוח על הפרשות שמהן הוא נחלץ בעבר, אבל לא רצו להמר גם על הפרשה הנוכחית. ליברמן איבד את המרכז, אבל לקח לו זמן להבין שזה המצב. גם לאחר ה"התנכלות" כביכול של המשטרה, הוא המשיך לדבר באירועי בחירות על "יוזמת שלום אזורית" ולתקוף את נתניהו על כך ש"מי שלא יוזם, העולם יוזם במקומו".
לקראת אמצע הקמפיין כל זה פסק. ליברמן נטש את יוזמת השלום הערבית ועבר לדבר על עונש מוות למחבלים, לצד המסרים הקבועים שלו נגד ח"כ חנין זועבי. אדם המקורב אליו שניסה להבין מה קרה, נענה בתשובה כנה זו: "תבוא לכנסים שלי. כשאני מדבר על פתרון אזורי, אף אחד לא קם. כשאני אומר עונש מוות למחבלים, כל האולם מוחא כפיים". ליברמן למעשה הבין שאחרי בריחת מצביעי המרכז למחוזות אחרים (לפיד, כחלון, המחנה הציוני), הסיכוי היחיד שלו להיכנס לכנסת הוא לחזור לבסיס המובהק שלו עולים מבוגרים וימנים ממזרח אירופה.
הפעם הסיכון היה גדול במיוחד מבחינת ליברמן בגלל אחוז החסימה החדש, שהוא עצמו יזם את העלאתו. ליברמן קיווה שהרף הגבוה ימחק את המפלגות הערביות, אבל הערבים התאחדו והפכו בזכותו למפלגה השלישית בגודלה בכנסת. ישראל ביתנו, בינתיים, התקרבה באופן מסוכן למספרים שאי אפשר להתאושש מהם. הוא יצא למלחמה על קהל המצביעים שלו, שכללה בין היתר את אותו ביקור באוקראינה, שבמהלכו רמזו מקורביו כי הוא עוסק למעשה בתיווך בין הצדדים להפסקת אש. עם זאת, המלחמה שם נמשכת במלוא עוזה, כך שלא נראה שהיוזמה הזאת הצליחה.
ייתכן שליברמן עוד יצחק אחרון
המעבר החד ימינה הצליח לליברמן הרבה פחות משהצליח לנתניהו בסוף הקמפיין, אבל המטרה שלו הייתה, בסופו של דבר, לשרוד. הוא אכן שרד, אבל במקום להיות מועמד לראשות הממשלה, הוא מצא את עצמו כסיעה הקטנה ביותר בממשלתו העתידית של נתניהו. ישראל ביתנו הפסידה יותר ממחצית ממושביה בכנסת. את מספר המושבים הקודם שלה, 13, ירשה בכנסת הנוכחית דווקא הרשימה המשותפת, המייצגת בעיקר את המגזר הערבי.
מבחינת המספרים זו מפלה של ממש, אבל מבחינת ליברמן, ייתכן שהוא עוד יהיה זה שצוחק אחרון. בקואליציה שנתניהו עתיד להקים כרגע יהיו 67 חברי כנסת. המשמעות היא שכל אחת מהסיעות יכולה, על פי החלטתה, לקרב את הממשלה לקצה. ששת המנדטים של ליברמן, בהקשר הזה, הם ההבדל בין ממשלה יציבה וחזקה של 67 לבין ממשלה גבולית ונתונה לסחטנות תמידית של 61 ח"כים בלבד. זו הסיבה ששר החוץ מרשה לעצמו כרגע להקשיח עמדות ולדרוש, לא פחות ולא יותר, את תיק הביטחון. הוא הרי הבטיח לבוחריו שידרוש את התיק הזה כתנאי לכניסה לממשלה. בינתיים, הוא גם מקיים.
נתניהו מעדיף לשמור את משה יעלון הזהיר והמחושב בתפקיד מלהעניק אותו לליברמן, שראש הממשלה מזהה בו אופורטוניזם פוליטי מסוכן. יעלון הצליח להיכנס לעימותים עם הממשל האמריקני (בגלל הדברים המטופשים שאמר על ג'ון קרי) וגם עם נוער הגבעות ותומכיו (בגלל פעילות המנהל האזרחי בשטחים), אבל ברגע המכריע מבחינת נתניהו מבצע "צוק איתן" הוא נתן גיבוי לראש הממשלה לנוכח הביקורת הקשה של בנט וליברמן.
רגע המבחן של ליברמן יגיע בעוד שבועיים-שלושה, כאשר נתניהו ינסה לאלץ אותו לקבל את המציאות לליכוד 30 מנדטים ויתרון בולט על המחנה הציוני, ואילו ליברמן הוא סיעה קטנה בממשלה גדולה. על פניו, אין שום סיבה שיהיה שר הביטחון. עם זאת, ליברמן כבר עובד על הקמת ברית אסטרטגית עם כחלון, שתהפוך את שניהם יחדיו לכוח של 16 מנדטים. במצב כזה הוא עוד יוכל להפתיע את כולם, לסגור את החשבון עם שר הביטחון מ"צוק איתן" ולמקם את עצמו מחדש כמועמד להנהגת המדינה. היתרון היחיד עבור נתניהו בתסריט כזה הוא שלליברמן לא יהיה שום תמריץ לפרק את הממשלה.
דבר אחד בטוח, לא משנה באיזה תפקיד יכהן, ליברמן ימשיך לדבר בחדרים סגורים והרחק מעיני התקשורת עם בכירים בעולם הערבי, ובמקביל ימשיך להסית בגזענות מכוערת נגד ערביי ישראל. הוא ימשיך לתמוך בפומבי בג'ון קרי ולכנות את הצעתו "ההצעה הכי טובה שישראל תקבל", ובמקביל יקרא לחוקק עונש מוות למחבלים. המבחן האמיתי שלו יהיה אם יצליח לגרום לתזוזה מדינית אצל נתניהו, שכמו ליברמן מזהה את שותפות האינטרסים בין ישראל למדינות ערב, אבל בניגוד לליברמן מסרב לראות את הקשר בין האפשרות של ברית אסטרטגית עם מדינות ערב נגד הטרור באזורנו לבין פתרון הבעיה הפלסטינית. במילים אחרות, ליברמן עוד עשוי למצוא את עצמו בממשלה הבאה על תקן אהוד ברק.
לפניות לכתב: amir.tibon@walla.co.il