פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הם נ-ג-ר-ר-י-ם: הפח הערבי של נתניהו הוא ההזדמנות של גנץ

      ראש הממשלה מורח בזפת כל ישראלי שרוצה להבקיע את חומת האיבה, וגורר על הדרך את צמרת "כחול לבן" לבזבז זמן ואנרגיה על הנושא הלא נכון. החלופות: שלוש שורות מחץ ושאלה אחת

      הם נ-ג-ר-ר-י-ם: הפח הערבי של נתניהו הוא ההזדמנות של גנץ
      עריכה: תומר לוי

      "אין אדם צריך לשבת בממשלה יותר מ-15 שנה".

      "חברי הכנסת שנבחרו על ידי אזרחי המדינה הערביים, חלילה לי לשלול מהם זכות פורמלית של הצבעה. שווי זכויות הם. אני מאמין בשוויון זכויות".

      שתי אמירות של שני ראשי ממשלה, שאף לא אחד מהם הוא בנימין נתניהו. ראשון: דוד בן-גוריון. כשהתבקש לנמק את התפטרותו הסופית מראשות הממשלה, ב-1963, דיבר על הגבלת תקופת החברות בממשלה ולא רק על ראשותה. בן-גוריון היה חבר הממשלה, שר הביטחון, 14 שנה. 13 מתוכן גם ראש הממשלה.

      הדובר השני, מנחם בגין, שאמר באחד מנאומיו בכנסת על בן-גוריון, "תהום בינינו, אין גשר, לא יהיה גשר, תהום דמים היא", הדגיש באותו נאום - על סוגיית השילומים מגרמניה - את זכותם המלאה של האזרחים הערבים ושל נציגיהם בכנסת לשוויון. הוא רק הפציר בח"כים הערבים להימנע מהשתתפות בקטטה פנימית בין יהודים: "זהו עניין שלנו, תנו לנו להכריע בעניין זה".

      בחירות 2019 - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS
      "אינקוויזיציה וסיאוב": הימין חוזר בשאלה
      אורלי לוי צונחת: "הקשב הלך לשחקנים החדשים"

      ראש הממשלה בנימין נתניהו בכנס בחירות 2019 בבאר שבע , מרץ 2019 (ראובן קסטרו)
      מצדו, שידברו רק על זה. נתניהו (תצלום: ראובן קסטרו)

      נתניהו מכהן בממשלות ישראל, של עצמו ושל אריאל שרון, זה 15 שנה, מתוכן 13 בראשות, עם תיקי-צד, ושנתיים בתפקידי שר בחוץ ובאוצר. לפי כלל בן-גוריון, מוטב שיתכבד ויפרוש. אמנם אין זה חוק ברזל: גולדה מאיר, שמעון פרס ופנחס ספיר ישבו בממשלות שנים רבות יותר.

      נוח להאמין שבגין, בתוקף השקפת עולמו ובהד לדברי אהוד ברק על יוני נתניהו שהיה מתבייש באחיו, היה נכלם לשמע דברי נתניהו על הערבים בישראל ובכנסת. אבל בגין התכסיסן גם היה מבליע חיוך, כי לצד התוכן בהתגוללות נתניהו על ישראלים בני הלאום הערבי שקוף המניע לעצם העיסוק בנושא: לשנות את הנושא, כי הנושא האמיתי של בחירות 2019 הוא נתניהו. כל תגרה מילולית בסוגיה הערבית והסתעפות שלה ברשתות החברתיות משרתות היטב את נתניהו. מצידו, שידברו רק על זה.

      המסר של נתניהו פשוט. היהודים טובים. הערבים רעים. אין ערבים טובים (חוץ מהסעודים עם המשור שמקצץ ערבים רעים). אין יהודים רעים, כולל חסידי מאיר כהנא, חוץ מהיהודים שמתחברים לערבים. בני גנץ מתחבר לערבים. בני גנץ תלוי בערבים. בלי ערבים, גנץ לא יהיה ראש ממשלה. גנץ רע.

      חשבון בינארי זה, אפס-אחד, ערבי-יהודי, לצרינו או לנו, אינו חדש. הוא משמש תמיד להמרצת מתלבטים, אדישים ומשועממים. יש לו גם תכלית מרחיקת-לכת, להשתית הכרעות גדולות על יהודים בלבד. להפוך את הערבים בכנסת לח"כים מסוג ב' - לא רק מי שפסולים (ולרוב פוסלים את עצמם, בדומה לשירות בצה"ל) לוועדת החוץ והביטחון, אלא מי שקולותיהם אינם צריכים להימנות בהצבעות על שלום תמורת שטחים. בכנסת היהודית יושבים רק כ-105 חברים, או מזווית אחרת - כדי שיהיה הכשר להכרעה מהותית, דרוש לה רוב יהודי, כלומר כ-75 ח"כים ולא 61 בלבד. חקיקה המחייבת רוב מיוחס של 70 או 80 מיועדת למעשה לשלול מנציגי חמישית מהאזרחים אותה יכולת תמרון המוענקת למגזרים אחרים, כולל חרדים לא-ציונים המסרבים לשבת בממשלה ולשאת באחריות שיתופית למדיניותה. השלב הבא יהיה משאל-עם ליהודים בלבד.

      בני גנץ בהצגת הרשימה של חוסן לישראל - תל"מ, גני התערוכה, 19 בפברואר 2019 (ראובן קסטרו)
      נגרר ונדחק. גנץ (תצלום: ראובן קסטרו)

      בעייתה העקרונית של מדינת ישראל, שסעת האישיות בין הדמוקרטיה לבין ההגדרה העצמית היהודית, טבועה בה מראשיתה, אבל הוחרפה בגלל שתי תופעות של העשורים האחרונים: התמשכות ההחזקה בגדה המערבית וזחילת המגמה הדמוגרפית לכרסום ברוב היהודי.

      החלטת עצרת האו"ם בנובמבר 1947 על הקמת שתי מדינות, ישראל ופלסטין בלשון ההווה, הניחה רוב זעיר ליהודים במדינתם ורוב גדול לערבים במדינתם. הסירוב הערבי להשלים עם הקמת ישראל, שהיה כרוך בתככים ובמאבקים בין מדינות ערב, אחראי למלחמת 1948, לאסונם של הפלסטינים ולאובדן מדינתם, שחולקה בפועל בין ישראל, ירדן ומצרים. האיום על שלושת מרכזי האוכלוסיה - תל אביב, חיפה וירושלים - גרם לכיבוש היישובים והמרחבים שסיכנו אותם (יפו, לוד, רמלה, הגליל המערבי) ולהתפנות תושביהם, מי מרצון ומי מאונס. בסוף המלחמה, במקום כמעט מחצית מישראל, בתוכנית האו"ם, היו בה הערבים כעשירית.

      במגעים הנפרדים עם מצרים ועם ירדן, בשנים שלפני הפיכת הקצינים החופשיים ורצח המלך עבדאללה, עמדו בפני ישראל הפיתויים לקבל את עזה על יושביה - מקומיים כפליטים - תמורת דרום הנגב, שהפריע למדינות ערב ולבריטניה לשמור על רציפות השטח מהאוקיינוס האטלנטי ועד למפרץ הפרסי; ולהכיר בשליטה הירדנית בגדה המערבית, יחד עם מוצא לים התיכון בעזה. בשני המקרים החליט בן-גוריון שהמחיר גבוה מדי, משיקולים כוללים, אך לא מאות אלפי הפלסטינים שייקלטו בישראל במסגרת הסדר כזה הרתיעו אותו, לא אז וגם לא במבצע "קדש".

      אחר כל גלי ההגירה והתהליכים הדמוגרפיים, התקדם הנתח הלא-יהודי (רובו אך לא כולו ערבי ובתוכו רוב מוסלמי ומיעוט נוצרי) לכדי רבע מהאוכלוסיה. המגמה ברורה, אם גם איטית. סיפוח שטחים מאוכלסים ואף תביעה של פלסטינים בירושלים לקבל אזרחות ולא רק תושבות בישראל - בתמיכה אמריקנית, שהרי קריאת הקרב "אין מיסוי ללא ייצוג" חוללה את המרד בשלטון הבריטי - יטו את הכף עוד יותר, ומהר.

      מצב-הביניים של ארעיות נצחית, בהמתנה ללא קץ לסיכום המיקוח - תחילה עם ירדן ובהמשך עם אש"ף - על מעמד הקבע של השטחים, שבר את המחיצות בין שלוש הקהילות הפלסטיניות: אזרחי ישראל, תושבי השטחים (החצויים מאז פינוי עזה) והמתגוררים במדינות אחרות, במעמד מוצדק או בדוי של פליטים וצאצאיהם. כבר בשנות ה-50' דיווחו משקיפים מהימנים שתעודות פליט, שהעניקו הטבות כלכליות, זוייפו, נמכרו וסופסרו ברבבות. כעת מאוחר מדי להעמיק לחקר האמת; עובדה פוליטית היא ששום הנהגה פלסטינית לא תעז להתנכר לדרישות מיליוני המייחסים לעצמם פליטות, ולכן זהו עדיין אחד המוקשים הטעונים ביותר במשא-ומתן עם כל ממשלה בישראל.

      מר, כן, ביטחון, לא

      כך לפני נתניהו וכך גם לאחריו, אבל נתניהו מנסה למרוח בזפת את הישראלים המוכנים להבקיע את חומת האיבה. אם מחמוד עבאס מסרב לוותר על מה שהפלסטינים מכנים "זכות השיבה", ואחמד טיבי תומך בעבאס, ובתום הבחירות טיבי יפעל בכוחו הדל לחסום את דרכו של מועמד הליכוד להרכבת הממשלה הבאה, משמע שגנץ חבר של טיבי, אוהב ערבים ומשתוקק להחזיר נכדי פליטים לאדמות קסטינה, שעל חורבותיהן הוקם מושב משפחתו, כפר אחים.

      להפרחת שטות כזו יש תכלית ברורה - לדחוק את גנץ למגננה, לדחוף אותו להכחשה (ולתקיעת טריז בינו לבין הרשימות הערביות), להשקיע קשב, זמן ומרץ בהיגררות אחר תכתיב של נתניהו, במקום ליזום ולהוביל בארבעת השבועות שנותרו עד להצבעה. זה הפח שטומן נתניהו לגנץ.

      שתי החלופות המשיקות של גנץ נמצאות מחוץ לפח ומחייבות התעלמות ממנו. האחת היא הבלטה עצמית, כהנגדה למלל הריק של נתניהו. למשל, בעקבות שורת המחץ של גבי אשכנזי, "הפצצתי את הכור הסורי" (לא חשוב שהיו שם עוד שניים-שלושה שרים, אלופים, טייסים ואנשי מודיעין ותכנון), חלקו של גנץ, כמפקד שלדג במבצע שלמה, בהעלאת יהודי אתיופיה, בנוסח "דאגתי לכם ולהוריכם אז - אדאג לכם עכשיו". או, גנץ כנועל השער ביציאת צה"ל מלבנון, "ממשלת הליכוד סיבכה את ישראל ב-18 שנים יקרות ומיותרות בלבנון. אצלנו תהיה רק הגנה על הביטחון, בלי הרפתקאות יומרניות". ונתניהו, על רקע הטפותיו להימנעות משחרור מחבלים תמורת בני ערובה, לנוכח האוטובוסים המסיעים בכמויות אסירים ששוחררו ושרבים מהם חזרו לבצע פיגועים. זה מר ביטחון? מר, כן, ביטחון, לא.

      והכי חשוב, להחזיר למוקד את הנושא העיקרי של הבחירות, שאינו קשור כלל לסכסוך הישראלי-ערבי (לא רק הפלסטיני; גם סוריה מחכה לתורה). הרי שום מפלגה גדולה, גם אם יש לה מצע מפורט, אינה מבטיחה יוזמה ישראלית. לכל היותר מתוארות עמדות, בנוסח מקרים ותגובות. מה נאמר, אם טראמפ יגיד. הכל סביל, בלי לעורר מרבצו את הישראלי הנינוח.


      הנושא המרכזי של הבחירות הוא נתניהו החשוד בשחיתות. נפתלי בנט ומשה כחלון, שלפני שנה כחכחו קצת בגרונם למראה המלצות המשטרה, השתתקו מפחד בוחריהם. הם קוראים לשימור שלטון הימין גם תחת חשוד בשוחד. זה סולם הערכים שלהם, כתמונת מראה של אותו זרם שתמך בשרון בהיותו חשוד בפלילים, ובלבד שיממש את תוכניתו לפינוי שטחים והתנחלויות. לכן מותר היה לצפות שיריבי נתניהו יקרינו ללא הרף את קלסתרו ויצטטו מה שאומר לו, בפנייה ישירה, היועץ המשפטי לממשלה בכתב החשדות. מה גם שלפי שיטת נתניהו בעניין הערבים, מי שתומך בחשוד, מי שמבליג על מה שמשתקף מהחשדות נגד נתניהו, מדביק לעצמו רבב.

      ככל שגנץ ושות' יתמהמהו, בעקיפת הפח של נתניהו ובהצבת פסילתו לראשות הממשלה במרכז הדיון הציבורי, הם ישחקו לידיו ויאחרו להחזיר לעצמם את תנופתם הראשונית שדעכה. הם נגררים למשחק "ביבי או טיבי" במקום להתעקש שהשאלה היא "ביבי או לא" ושיש עליה רק תשובה נכונה אחת, שאינה קשורה כלל לערבים שווי-הזכויות, אזרחי ישראל ונציגיהם בכנסת.