פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      במדיניות החוץ של ממשלת נתניהו החמישית - מה שהיה הוא שיהיה

      בתחום שגם אויביו זוקפים לזכותו, צפוי ראש הממשלה להמשיך להיות מקבל ההחלטות היחיד. אך כשהברית עם ארה"ב, או ליתר דיוק עם טראמפ, עומדת לנגד עיניו, הסכסוך יוסיף להעיב על היחסים החשובים עם אירופה - גם לנוכח החיבוק ממקומות אחרים בעולם

      במדיניות החוץ של ממשלת נתניהו החמישית - מה שהיה הוא שיהיה
      עריכה: נועה לוי

      בסיום מערכת בחירות, כשזהות ראש הממשלה או הנשיא הבאים ידועה, שואלים פרשנים מי יהיה שר החוץ בממשל החדש, כדי להבין מה עומדת להיות מדיניות הממשלה החדשה. אבל כרגיל, ישראל שונה. בקדנציה האחרונה של נתניהו, וככל הנראה גם בבאה, לא הייתה משמעות למשרד החוץ. אפשר אפילו לומר שלא הייתה משמעות לשר החוץ - אבל הוא היה כמובן נתניהו עצמו, במשרה חלקית, ובנושאים הקריטיים של מדיניות החוץ הישראלית נתניהו הוא הקובע. הוא מנווט והוא מחליט.

      משרד החוץ הישראלי, כמאמר הבדיחה הישנה, מחליט בדברים החשובים - ביקור משלחת עיתונאים אפריקנים או אירופים, שליחת מומחי השקיה וחקלאות לסייע. אולי גם בדברים נוספים, אבל מעטים. הדברים החשובים באמת מבוצעים במקומות אחרים - המועצה לביטחון לאומי, המוסד, שליחים פרטיים, ובהנחייתו הצמודה של ראש הממשלה. כזכור, הוא החל את הקריירה הפוליטית שלו כציר בשגרירות ישראל בוושינגטון, והמשיך כשגריר ישראל באו"ם. את שני התפקידים מילא בהצלחה, ואין צורך לומר שארצות הברית הייתה ונותרה המדינה המועדפת עליו - ולהשקפתו, שיש בה כמובן הרבה מאד אמת, המדינה החשובה בעולם.

      מה תהיה מדיניות החוץ של ישראל בממשלת נתניהו הבאה? בדיוק המדיניות שהייתה עד כה. ברית איתנה עם ארצות הברית, המבוססת בין השאר על ידידות אישית והזדהות אידיאולוגית עם הנשיא טראמפ והימין השמרני, שבמרכזו האוונגליסטים האמריקנים - זה בראש ובראשונה. כל עוד המעצמה מספר אחת בעולם מאותתת, אומרת בפה מלא שישראל היא בעלת בריתה המועדפת, ושארצות הברית תגן עליה בכל מישור ונגד כל תוקפן - זו תעודת הביטוח של ישראל.

      בחירות 2019 - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS
      פייגלין פיזר חיוכים ונישק תינוקות - ברגע האמת הבוחרים השתפנו
      גנץ: "ייתכן שנוכל לפתח מהלכים פוליטיים, יש על מה להיות גאים"
      מחשש מקריסה ל-16 מנדטים: כך הפכו החרדים לכוח שאי אפשר לסרב לו

      ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במהלך נאומו במטה הליכוד, היכל שלמה, ת"א 9 באפריל 2019 (אתר רשמי , דני מירון)
      נתניהו בנאום הניצחון במטה הליכוד, שלשום (צילום: דני מירון)

      ועולה השאלה הגדולה - מה אם. ישראל במידה רבה זנחה את התמיכה הדו-מפלגתית שהייתה לה, התנתקה מהעיקרון שישראל לא מתערבת בפוליטיקה אמריקנית. בצדק או שלא בצדק, בגלל ישראל לבדה, או בגלל ישראל ותהליכים בקרב האוכלוסייה האמריקנית ובקרב המפלגה הדמוקרטית - ישראל באופן כללי, ונתניהו כמנהיגה הבלתי מעורער, נתפסים כבעלי ברית של טראמפ והרפובליקנים, אך לא של כל ארצות הברית. ישראל התנתקה מרוב יהדות ארצות הברית, ופחות חשוב מי האשם בכך - אלא התוצאה. אבל אם הדמוקרטים חוזרים לבית הלבן בבחירות 2020, ו/או חוזרים לשלוט בסנאט - יש בקרבם, ודאי בדור הצעיר, אנשים הרחוקים מישראל עד כדי תמיכה ב-BDS.

      אחרים החלו להפנים שכיום, עבור חלק ממצביעיהם, ישראל, התמיכה בה והתמיכה ממנה, וכן ארגון איפא"ק, הפכו לנטל. כאשר מנהיגי המפלגה הדמוקרטית לא מגיעים לכינוס איפא"ק, זה תמרור אזהרה לישראל. אבל כאמור, בעבר נתניהו הימר נגד כל התחזיות והאזהרות על ניצחון טראמפ - ובהצלחה אדירה מבחינתו - וגם כעת סביר מאד שטראמפ ינצח בבחירות הקרובות. מה יהיה עוד חמש שנים? זה כבר באמת עתיד רחוק.

      ועוד בנוגע לארצות הברית - בשלב מסוים אמורה להתפרסם תכנית השלום של ג'ארד קושנר. התקווה הישראלית היא שהפלסטינים ידחו את התכנית על הסף - שוב, דבר מאוד סביר. אבל אם נתניהו יידרש לענות לממשל האמריקני האוהד ביותר כלפיו - מה אז? תפיסתו של ראש הממשלה אומרת שהסכסוך בין ישראל לעולם הערבי הוא דבר קבוע. הוא לא ניתן לפתרון באמצעות פתרונות פלא, איזו נוסחה שאם רק נמצא את הניסוח הנכון יבוא לציון גואל וגר זאב עם כבש.

      המזרח התיכון אינו אירלנד, המצב שונה לחלוטין. את הסכסוך צריך לנהל, ולדעת ראש הממשלה הזמן עובד לטובת ישראל - בניגוד לתבונה המקובלת. הוא רואה את פריחתה של ישראל ואת הידרדרות הפלסטינים והעולם הערבי. הוא שואף לספח לישראל בהסכמה אמריקנית את שטחי C, או לפחות לקבל את הסכמת וושינגטון למצב הקיים - סיפוח בפועל.

      הברית השקטה עם העולם הסוני נגד איראן תימשך. הבעיה המרכזית בה היא שהמדינות הסוניות שעליהן אנו בונים - ערב הסעודית, ירדן, מצרים - כולן נמצאות מבחינה פנימית על אש קטנה, וסיר על אש קטנה יכול להגיע לרתיחה מהר מאוד, בהינתן הנסיבות. המשטרים יכולים לקרוס, ואז אנו נמצאים בשכונה שונה לגמרי. עדיין כמובן איראן ושלוחותיה הן האיום המרכזי על ישראל, והמאבק בטהראן מקבל עדיפות.

      נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ וראש הממשלה בנימין נתניהו רגע לפני פגישתם בבית הלבן 25 במרץ 2019 (רויטרס)
      ברית בין אישים. נתניהו וטראמפ בפגישתם האחרונה (צילום: רויטרס)

      שמירה על יחסים טובים עם רוסיה הכרחית, לא רק בגלל מעמדה הגלובלי של המעצמה, אלא כמובן בגלל מעורבותה בסוריה, מעמדה האזורי מול ישראל - ואיראן. היחסים הטובים של נתניהו עם פוטין מסייעים להימנעות מעימות עד כה מעל שמי סוריה, או ישראל. ישראל גם רואה עתיד כלכלי, ולא רק, עם מדינות נוספות - סין והודו בראשן, אבל גם מדינות באמריקה הלטינית, באפריקה ועוד.

      ונשאר הקוץ המתמיד בבשרה של ישראל, האירופים הנודניקים האלה עם פתרון שתי המדינות שלהם, פתרון שתיאורטית לפחות, כל העולם מחויב לו. אותם אירופים שאיתם ישראל מנהלת קשרי מסחר, כלכלה, מדע וטכנולוגיה קריטיים. ישראל של נתניהו נמצאת בהתנגשות אידיאולוגית ועניינית עם ההנהגה המסורתית של האיחוד, גרמניה וצרפת. שתי מדינות ידידותיות לישראל, כמובן, אבל תומכות בהסכם עם הפלסטינים המבוסס על שטחים תמורת שלום, וליברליות בתפיסתן. ישראל הופכת שמרנית יותר ויותר, ימנית יותר ויותר. בגרמניה, בבריטניה ובצרפת שולטות ממשלות ימין - אבל ימין ליברלי, התומך למשל בזכויות להט"בים. וכך נתניהו כרת ברית עם מנהיגים מהימין הרדיקלי, הפופוליסטי - בהונגריה ובפולין בראש ובראשונה - מדינות המהוות לעתים נציגות ישראלית באיחוד האירופי. עם תהליך קבלת ההחלטות האירופי המסורבל זה מספיק, פעמים רבות, כדי לסכל מדיניות אנטי-ישראלית.

      ההצלחה בטווח קצר קיימת - אבל מה לגבי העתיד?

      בטווח הקצר - וזה כבר טווח קצר של שנים - מדיניותו של ראש הממשלה היא הצלחה מול ארצות הברית, רוסיה וסין. נכון, צריך לתמרן בין סין וארצות הברית - אבל כך צריך לתמרן העולם כולו, וברגע האמת ברור לחלוטין שלישראל אין ברירה אמיתית, בין וושינגטון לבייג'ין נבחר בוושינגטון, ובצדק. גם זיהוי וניצול החולשות והבקעים בעולם הערבי, והתקרבות למדינות שבעבר לא ספרו אותנו. זה לא מתבטא בהצבעה הממשיכה להיות אוטומטית באו"ם, או ביחסים שעדיין אינם גלויים עם מדינות ערביות נוספות, או כמובן בהסדר עם הפלסטינים.

      ולא, זו לא רק הקואליציה. מדובר בהשקפת עולם של ראש הממשלה שאינו רוצה ואינו מוכן למדינה פלסטינית עצמאית, ודאי לא אחת שאינה מפורזת. החשש מפיגועי טרור משטח המדינה הזו, משיגור טילים לעבר נתב"ג ותל אביב, מהשתלטות חמאס - זו סכנה בלתי קבילה לתפיסתו - ובזאת יש לו תמיכה עצומה בישראל ובארצות הברית, המדינה הקובעת באמת. לא היחידה, אבל הקובעת.

      פגישת ראש הממשלה נתניהו עם נשיא רוסיה פוטין במוסקבה, 4 באפריל 2019 (לשכת העיתונות הממשלתית , צילום:קובי גדעון)
      המדיניות תקבל גם מיריבי ראש הממשלה ציונים גבוהים. נתניהו ופוטין (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

      ומה עם הטווח הארוך - האם מדינת ישראל יכולה להכיל עד אין קץ את הסכסוך? להגיע למצב שבו הפלסטינים יסתפקו במצבם הנוכחי, שהעולם הסוני יזנח אותם הצהרתית ולא רק בפועל? שאלות גדולות, לכל אחד הערכה משלו. ושאלה לא פחות חשובה - ישראל נשענת מאז תחילת שנות ה-60 על תמיכה אמריקנית, תמיכה שהלכה וגברה עם השנים. מערכות הנשק, הווטו באו"ם, ההתקרבות של מדינות אחרות אלינו מתוך הבנתן, הדי אנטישמית בעצם, שהיהודים וישראל שולטים בוושינגטון, מכוונים את צעדיה. אבל ההסתמכות הזו הפכה מברית בין שתי מדינות לברית בין שני אישים. במפלגה הדמוקרטית ובקהילה היהודית מצטבר והולך זעם רב כלפי נתניהו, כלפי מדיניות החוץ הישראלית והתערבותה בפוליטיקה האמריקנית לטובת הרפובליקנים ונגד הנשיא הנערץ עליהם, ברק אובמה. היום שאחרי טראמפ יבוא, ונקווה שישראל תשכיל למצוא נתיבים כבר היום למנהיגים הבאים - רפובליקנים ודמוקרטים כאחד, כדי שהתמיכה האמריקנית הקריטית בישראל תימשך.

      צריך לומר שגם אם הייתה נבחרת ממשלה אחרת, ונניח לפיד היה שר החוץ - הרוב המוחלט של הדברים שנאמרו כאן היה נמשך. המאבק נגד איראן, ההישענות על ארצות הברית, פיתוח יחסים עם רוסיה, סין והודו וכך הלאה. הניואנסים היו שונים - מן הסתם האיחוד האירופי היה מאושר יותר, אבל בגדול מדיניות החוץ של נתניהו היא מדיניות החוץ של ישראל לא רק מעצם היותו ראש הממשלה זה עשור - אלא מתוך כך שהיא מצליחה. ובסופו של דבר מקבלת, גם מיריביו, ציונים גבוהים.