בסוף חודש דצמבר, כששרי הימין החדש נפתלי בנט ואיילת שקד, השיקו בבית סוקולוב בתל אביב את מפלגתם החדשה, הם לא האמינו בתחזית הפוליטית הגרועה ביותר שחלפה בראשם, שבעשרה באפריל, יממה לאחר הבחירות, הם יסיימו את המערכה כשהם מגרדים את אחוז החסימה. "אנחנו יוצאים לדרך חדשה, מסע מפרך וארוך, יהיו קשיים ואתגרים", אמרו השניים ולא ידעו מה ניבאו.
הקמת המפלגה החדשה של בנט ושקד הייתה המפץ הפוליטי הראשון בבחירות לכנסת ה-21, ואולי גם בשל כך, קשה היה להם לצפות חלק מה"קשיים" וה"אתגרים" בדרך. מההתאוששות המהירה של הבית היהודי, האיחוד בגוש המרכז שמאל של גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי ועד הפופולריות הפוליטית שצבר פייגלין.
עוד בוואלה! NEWS:
הקמפיין שאבד בחלל והריאיון המנצח: יועצי האסטרטגיה מנתחים את הבחירות
"ת"א חיה בבועה אחרת": תושבי הדרום שהחליטו להתייצב שוב לצד נתניהו
בלי אחיזה במציאות: "נאום הניצחון" של בני גנץ היה מופע מעורר חמלה
בנט ושקד קיוו שקולות החיילים יצליחו להכניס אותם ברגע האחרון לממשלה החדשה של נתניהו. נדרשו להם 12,000 קולות, שהם 5% מסך קולות החיילים, אבל הסיכוי היה קלוש, ולבסוף גם לא התממש.
הקמת המפלגה החדשה נבעה כתוצאה משאיפותיהם של בנט ושקד ביום שאחרי עזיבת נתניהו את השלטון. בנט ושקד, יחד וכל אחד לחוד, חלמו להגיע לתפקיד ראש הממשלה וסברו שקשה יהיה לעשות זאת תחת מפלגה מגזרית כמו הבית היהודי. הם הודיעו שיחזירו הביתה מצביעי ימין חילונים שפזלו לגוש המרכז שמאל בגלל שמאסו בנתניהו, והעריכו בתחילת דרכם את הכוח הפוליטי המדובר ביותר מעשרה מנדטים. אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד.
סקרים פנימיים של המפלגה הראו כי התוצאה הרצויה רחוקה מהם, והתוכניות השתנו. בנט ושקד פעלו לגייס מצביעים בתוך הציונות הדתית וככל שיום הבוחר התקרב, הם לכלכו יותר ויותר את ידיהם בקרב הפוליטי מול הבית ששירת אותם נאמנה מאז 2012. זו הייתה טעות קריטית, לבנט ושקד הייתה הזדמנות להביא אליהם את קולות הדתיים הליברליים, אלה שהלכו לשדות זרים בבחירות הקודמות.
במקום, הם כמעט ולא יצרו את הבידול בינם לאיחוד מפלגות הימין. השניים ברכו על האיחוד של הבית היהודי עם עוצמה יהודית, סרבו לומר מהי דעתם בנושאי דת ומדינה ושיחקו פוליטיקה במגרשים הכי מובהקים של הציונות הדתית. המציאות לבסוף טפחה על פניהם.
אבל לא רק חוסר הבידול הוביל לקריסתה של הימין החדש. הקרב הפוליטי המרכזי בבחירות האחרונות התנהל בין נתניהו לגנץ, והרחיק אותם מהשיח המרכזי, הקשה עליהם עם המסרים שרצו להעביר. למשל, שקד לא הצליחה להבליט את ההישגים שעשתה במשרד המשפטים, בכל זאת, חרף פסילת מיכאל בן ארי או פסיקות אחרות בתקופת הבחירות, בג"ץ לא היה אויב מרכזי בבחירות האלה.
גם בנט לא נשמע הכי אמין כשמתח ביקורת על ההתנהלות הביטחונית של נתניהו בעזה, הרי הוא עצמו ישב בקבינט בראשותו שש שנים. ואז הגיע המאמץ בישורת האחרונה: סרטון הבושם בניחוח פשיזם של שקד, השיחה של בנט עם יונת השלום בכיכר רבין ושיר הפרידה. שניים מהשרים הכי פופולריים ובולטים בממשלה היוצאת, נאלצו ללכת אחר גימיקים שלבסוף גם לא הוכיחו את עצמם. בנט ניהל את הקמפיין בעצמו, היה אחראי על המסרים ועל כל צעד בו. בדיעבד, קל לקבוע שהוא לא היה ממוקד מספיק וגם כשקיבל הזדמנות לתקוף את נתניהו, החזיר לו בכפפות של משי.
ללא בייס רציני, נטול מוסדות וכסף, בנט לא הצליח לספק את הסחורה ושקד שיצאה עמו למהלך עם חששות גדולים, התעוררה אחרי הבחירות למציאות אחרת. השרה הכי פופולרית שדובר אודותיה כמי שעשויה לכהן כראשת ממשלה, נותרה מחוץ לכנסת. אבל זה לא סוף פסוק, אולי בעתיד, כשנתניהו יפנה את מקומו, נצפה כולנו בחזרתם של השניים - אבל אז הם ייאלצו להתחיל כמעט הכל מההתחלה.