חודש וחצי לפני הבחירות לכנסת, כבר אפשר לקבוע מי ניצח בהן: הליכוד. נותר רק ספק קטן, איזו מגרסאות הליכוד המתחרות ביניהן תרכיב את הממשלה הבאה ומי יעמוד בראשה. מחוץ לליכוד מתמודדים הפעם בבחירות רק החרדים, הערבים והדמוקרטים. כל מי שתומך בייצוג לאחד ממגזרים אלה ומסתייג מתלות בשגיונותיהם של ראשי הפלגים השונים של הליכוד מוכרח להצביע, בהתאמה, לש"ס, ליהדות התורה, לרשימה המשותפת או למרצ. רק שם מובטח לו שהמחזיקים בפיקדון היקר של קולו לא יבגדו בו ברגע סגירת הקלפיות.
שתי הסיעות הגדולות של הליכוד הן מח"ל וכחול לבן. זה מאבק בין דקויות, לא בין הפכים. ברמת המנהיגות לא הוכיחו בני גנץ ושות' עדיפות על ההרכב הקיים, הבינוני בעליל, של ממשלת בנימין נתניהו.
ההבדלים הרעיוניים בין השתיים אפסיים, באדיבות אמני הטשטוש של כחול לבן. בבחירות אפריל, גם בעת שבני גנץ ושות' ניסו להציג חלופה מובהקת יותר, הם הקפידו להתחנף לבוחרי הליכוד ואף לבנימין נתניהו, באדיבות המופגנת של תודה על שירותו הממושך. עכשיו מוותרים הגנצאים אף על הוקעת השחיתות, הממוקדת בנתניהו אישית אך שמפלגתו כולה תומכת בה. בוגי יעלון, שהגיע מהליכוד עם צבי האוזר, ויאיר לפיד המתמוגג מדונלד טראמפ הנפוח כמוהו, משדרים מסרים ליכודיים מובהקים וגם גבי אשכנזי לא פסל טרם חבירתו אליהם הצטרפות לליכוד.
עוד בוואלה!
לוחמים מובהקים בשחיתות מוחבאים בתחתית רשימת כחול לבן ועלולים להיפלט מהכנסת לאחר חצי שנה עקרה. הכחול דהה והאפיר. בקצב הנוכחי זו תהיה במהרה מפלגת שחור לבן, ליכוד גבוה יותר מהמקור וקצת רך ממנו. רפיונו של גנץ במאבק היחיד של הכנסת ה-21, על בחירת מבקר המדינה, חידד את הפיקפוק בכושרו הפוליטי והניהולי. בתוך ימים, מאז כניסת המבקר שאינו רוצה לבקר לתפקידו, הומחש לעין כל מחיר שאננותו של גנץ.
ההתייצבות של ליכוד א' מול ליכוד ב', באגף הימני של מרכז הזירה הפוליטית, אינה חדשה. הליכוד, עוד במהדורה הראשונה של גוש חירות-ליברלים, נוצר מחיבור שתי מחציות אלה. בן-גוריון הצליח לקבע את המוסכמה של "בלי 'חירות'" (והקומוניסטים) כדי כך שבגין נאלץ לדלל את המוצר שלו כדי להרחיב את קהל לקוחותיו. המגמה, בהקמת גח"ל, היתה פחות רעיון, יותר שלטון. זה קרה, תריסר שנים אחר כך, צירופים נוספים בסביבת הגוש ומלחמת יום כיפור אסונית אחת.
בכיוון ההפוך הקים אריק שרון, ב"קדימה", ליכוד ב' תחת מנהיגותו הבלעדית. מליצתו של חיים רמון על מפץ גדול ועריקתו של שמעון פרס מהעבודה לשרון רק מהלו בצבעי מאכל את התמצית הליכודית של קדימה (אולמרט, לבני, מופז וגם מי שיחזרו בקרוב בתשובה - דיכטר, הנגבי, אלקין).
החיבור בין יוצאי הליכוד לפליטי העבודה כמו פרס, רמון ודליה איציק התאפשר משום שהציבור התרגל מאז 1967 לתופעת הממשלות המשותפות שלהם. עד 1970 זו היתה ממשלה בעליונות מוצהרת של העבודה, בראשות אשכול וגולדה. בין 1984 ל-1988 שרר שוויון בין פרס לשמיר. אבל בממשלה הבאה שלט שמיר לבדו, שנה וחצי, עד שפרס חדל להתאפק וניסה להפיל אותו. זה לא שינה את העובדה שלראשונה הסכימה העבודה לשרת תחת הליכוד. בפעם השנייה זה אירע ב-2001, כשפרס ופואד בן אליעזר שמחו לשרת תחת שרון. גם אהוד ברק רצה, אך נחסם בידי יריביו שבהובלת רמון במפלגתם, המאוכזבת מהפסדו לשרון.
מאז שובו של הליכוד לשלטון לפני עשור התחזק דימויו של הבוחר היהודי כנוטה ימינה. הפוליטיקאים מנווטים לפי דימוי זה, כאילו הוא נתון נצחי. לכן ההתלבטות אינה בין הליכוד לבין הקוטב הנגדי, אלא רק בין זנים של ליכוד.
לצד ליכוד א' בראשות נתניהו וליכוד ב' בהובלת גנץ-לפיד-יעלון (לשלושתם יש סיעות, אשכנזי הוא מצביא ללא חיילים) ניצבת ליכוד ג', הליכוד הדתי. הימין המאוחד הוא אמנם חיבור של המפד"ל הישנה עם מסולקי לשכת נתניהו, אבל בניגוד למפד"ל, שתימרנה בין העבודה לליכוד, אותו רכיב של הבית היהודי שנספח לאיילת שקד ולנפתלי בנט והיו לבשר אחד ניתן להברגה רק לליכוד.
שמיכה קצרה
בבחירות 2015 הופיעה גם סיעת ליכוד ד', שהתקראה כולנו כדי לקבל את קולנו. זאת היתה טעות חייו של משה כחלון. במקום להצטרף ליצחק הרצוג להקמת ממשלה שתשלח את נתניהו הביתה, כפי שאותת ערב הבחירות, פחד כחלון מנקמת בוחרי הימין והשתעבד לנתניהו. התוצאה היתה זהה לסוף סיוטיו, אם גם בתרחיש שונה. כחלון הוזחל בחזרה לליכוד ולא נודע כי בא אל קירבו. זה גם לקח לעמיתיו המכלכלים את מהלכיהם הקרובים מתוך חשש מהתגובה הרחוקה. הרקע לבחירות הבאות לעולם אינו ידוע מראש והפחד הוא יועץ רע ויקר.
את התקן הפנוי של ליכוד ד' קפצו לאייש עמיר פרץ ואורלי לוי-אבקסיס. הברית שנכרתה ביניהם משמידה את מפלגת העבודה. יש לה משמעות מספרית נחרצת: בכל הרכב שייבחר פרץ ולוי והמושבים השמורים לה יהוו לפחות שליש סיעה, שניים מארבעה עד ששה או שלושה משבעה עד תשעה וכך הלאה, ולכן יוכלו להתפלג עם מלוא זכויותיהם ולקבל תיקים בממשלת נתניהו. עסקת נתניהו-פרץ תהיה שלטון (כלומר הישארות מחוץ לכלא) תמורת נשיאות; לא שנתניהו יוכל או ירצה לקיים את חלקו בעיסקה, אבל אסור לסמוך על פרץ שלא יתפתה לה. אדרבא, יחתום על שטר ערבות אישית, למשל בסכום של מיליון שקלים, שיתנזר מישיבה עם נתניהו, בלי אם ואבל והיה כי. סירובו להתאחד עם הדמוקרטים דוחף אליהם את המתלבטים ועשוי לסלק את העבודה ארעית מהכנסת, עד לבחירות הבאות.
ומאחר שאין בכל אלה - דרעי וליצמן, שקד ופרץ - כדי להבטיח לנתניהו רוב, הפך את עצמו אביגדור ליברמן, ראש ליכוד ל', לאיש שתי מערכות הבחירות. עד כה היה ידוע רק שלנתניהו אין ארנק בכיס. עכשיו גם ליברמן לא שם. הוא הכפיל את המקדם השלילי של הבחירות. הן היו בעד ובעיקר נגד נתניהו גם בלי ליברמן, אבל הוא הוסיף לאנטי-ביבי את ממד האנטי-חרדים. זה לא רק מדמם קולות מליכוד א' - זה פורם את אגדת "שותפינו הטיבעיים". לא עוד גם וגם. מעכשיו או או. השמיכה יכולה לכסות או את הראש הדתי או את הרגליים החילוניות; והיא קצרה מדי.
לפני בחירות אפריל הועלה, תחילה בעיתונות ובהמשך גם בפי ראשי כחול לבן, רעיון הממשלה המשותפת לליכוד א' וליכוד ב', בלי הנאשם בכפוף לשימוע, כתוצאה המציאותית ביותר של תיקו בהצבעה. ההברקה של ליברמן היא הצטיירותו המאוחרת כשושבין הזיווג - אף שהצדדים אינם זקוקים לו כדי לרקוח אותו - הגובה דמי שידוך מופקעים. וכשהוא שם על השולחן אקדח המופנה לנתניהו, הוא אומר לכלה המיועדת מה שהיא יודעת אך פוחדת לעכל - החתן הגבוה, כחול-העיניים ולבן-הסנטר, רוצה בך בלי אביך. ההחלטה בידיך. לא מוותרת על ביבי? זכותך. הישארי בבית איתו. חתונה תהיה, גם בלעדיך, או לפחות מסיבה.
זאת נחמה עלובה מאוד לכל מי שמסתייג ממצעי הליכוד, א', ב' או ל'. ממשלה שלהם, אם גם בלי ליכוד ג' וד', לא תביא בשורה ולא תנקוט יוזמה. היא תמתין לגירוי חיצוני - אמריקני, פלשתיני, רוסי, איראני.
הליכוד (א') ישרוד את נתניהו, שתמיד - עוד כשהפר את המשמעת הסיעתית והצביע לבדו בעד בחירה ישירה לראשות הממשלה - פעל אנוכית. אלה רק המוקדמות. באליפות הבאה על ראשות המפלגה יתמודדו ליברמן ושקד. האדלשטיינים, כל בכירי הליכוד שהשפילו את עצמם עד יעבור נתניהו, ייאלצו להסתפק בפירורים.
ליברמן קלט מה שגנץ מהסס לומר ושמופיע בחריפות רק בתעמולת ברק - שריון חסינותו הציבורית של נתניהו נפגע קשות, בהתנהגותו ובתיקיו. בסקר סודי - טלפוני ואינטרנטי - של מכון "גיאוקרטוגרפיה" בשבוע שעבר, הוצגה שאלה חדה, מוחלטת ולא יחסית, האם רצוי המשך שלטונו. רוב, קטן אבל רוב (51-49), הדומה ליחסי-הכוחות בקרב הח"כים, השיב בשלילה. הציבור ונבחריו מאסו בו.