בתפקיד הבמאי, הבאבא-ביבי: הטוויסט הלא צפוי במלודרמה של נתניהו

מפעם לפעם, בפוליטיקה הישראלית יש אירועים והתרחשויות שנדמה שאפילו התסריטאי הטוב ביותר לא היה יכול להגות אותם. חלק מהנאות המקצוע. מאורעות יום שלישי, 10 בספטמבר, הם דוגמה לא רעה. מנהיג הנאבק בכל מחיר על שלטונו שולף מן הכובע את השפן של הקמפיין - שאמור היה לצרוב את סדר היום ולתת מכת נוק-אאוט ליריביו - וכמה שעות אחר כך, הוא סופג פיגוע תקשורתי חסר תקדים, ברגע הכי לא נכון. אין ספק שזה חומר שהיה יכול לתדלק פרק של בית הקלפים. קל וחומר כשמדובר במנהיג כמו בנימין נתניהו, שבנה את הקריירה הפוליטית שלו לעיני המצלמות, והפך לבמאי ושחקן מצטיין, במיוחד בתחום הדרמה.

כשהוא זימן את התקשורת להצהרת הסיפוח של בקעת הירדן הוא הבטיח שהיא תהיה "דרמטית", וגרר לבילד-אפ של שעות עמוסות בגלי שמועות. באותה רמת דרמטיות הוא זועק כבר שבוע ש"גונבים לנו את הבחירות" ומתריע על סכנת הזיופים בקלפיות, כאילו הוא לא ראש ממשלה כבר עשר שנים בזכות אותן בחירות. כך, גם הפשלות והתקלות הן בדרך כלל בסדר גודל היסטרי, ולא בכדי התיעוד המביך שלו מחולץ בידי מאבטחיו מאזעקת צבע אדום באשדוד נמחק במהרה מהפייסבוק על ידי אנשי הליכוד. הפעם, המצלמות שירתו את יריביו, שפתחו בקבוקי שמפניה.

נתניהו לא סתם אוהב דרמה. הז'אנר המתאים יותר להגדיר את אופיו והתנהלותו הוא בכלל מלודרמה, שלפי ההגדרה בוויקיפדיה היא "סגנון תיאטרלי הפונה לרגשות יותר מאשר לתבונה". המלודרמה, שהתחילה בספרות ובתיאטרון, מוכרת בגלגולה המודרני בעיקר מהקולנוע והטלוויזיה - טלנובלות דרום אמריקניות, רומנטיקות מבוליווד ואופרות סבון: האירועים והדמויות מוגזמים ומופרזים כדי לעורר מקסימום רגש אצל הצופה, ובעלילה יש תמיד טובים ורעים וקורבן, אויב וגיבור. נשמע מוכר? "אסור שתקום ממשלת שמאל חילונית, חלשה, שסומכת על הערבים שרוצים להשמיד את כולנו - נשים, ילדים וגברים - ותאפשר איראן גרעינית שתחסל את כולנו!", לשון הפנייה שנתניהו שיגר לתומכיו בפייסבוק בניסיון לעודד הצבעה. האויב הוא איראן והערבים, עם המשת"פים גנץ, ליברמן ולפיד. הקורבן - "כולנו", הגיבור שיציל מהטרגדיה המתקרבת הוא "רק ביבי", שמלהטט ביכולת נדירה בין תפקיד הקורבן לתפקיד הגיבור ומהתל כך כבר שנים בעלילה.

הוא לא המנהיג הראשון ולא האחרון שמשתמש במלודרמה כאמצעי לשלהוב ההמונים. גם אביו הרוחני וינסטון צ'רצ'יל, בשנות ה-30, מותג כגיבור ההרואי שחילץ את הציביליזציה המערבית מהאויב הגדול היטלר והבליץ על לונדון. כשרונלד רייגן צייר לראשונה את "ציר הרשע" וכשהנשיא בוש הגיב לאסון התאומים הם ניגנו על אותן נקודות. המלודרמה, בשימושה הגיאו-פוליטי, מתעלת את הרגש הלאומי, מחלקת את העולם כל העת לטוב ולרע, ומספקת נרטיב רגשי שעושה סדר במציאות מאוד מסובכת; היא גם מספקת רטוריקה טובה כדי לייצר תחושת בהלה או חירום שדורשים הרחבה של סמכויות שיטור וביטחון מדינתי: החל מהמלחמה בטרור ועד מצלמות בקלפיות. ככל שמשתכללים אמצעי השידור והתקשורת, כך גם השימוש בז'אנר בעולם הפוליטי ואצל נתניהו זה הפך לאמנות כישוף הבייס; אפשר לאהוב או לשנוא אותו, אבל אי אפשר להכחיש שהוא יצרן ושחקן מלודרמה בסדר גודל עולמי.

מאחר שמדובר בישראל, לפעמים התסריטים יוצאים בפועל יותר כמו קומדיה של קישון. כך היה אתמול, כשדקות ספורות לפני שהגיע להצהרת הסיפוח הדרמטית בכפר המכביה, ההפתעה שלו נהרסה. בליכוד הצליחו לשמור על תוכן ההצהרה בכזו חשאיות שאפילו הח"כים והשרים שהוזמנו להיות ניצבים ולמחוא כפיים לא ידעו מה הוא מבשל, עד שראש מועצת בקעת הירדן דוד אלחיאני שיגר הודעת ברכה לתקשורת שבה בישר על הבשורה המסתמנת של נתניהו לאומה.

אחר כך התברר שמפת הבקעה שנתניהו השתמש בה כפרופס רצופת טעויות גיאוגרפיות, ומימין ומשמאל כבר תקפו את ההכרזה הריקה וחשפו אותה כישראבלוף. צביקה האוזר ויועז הנדל, פעם יועצים ומקורבים לנתניהו והיום מטרילים אותו מכחול לבן, הצביעו על כך שלא דרושה אפילו חקיקה בשביל להחיל את החוק הישראלי באזור, ומספיקה החלטת ממשלה. אלא שאת ישיבת הממשלה של השבוע נתניהו הקדיש לעניין אחד - המצלמות. את האויב הערבי צריך לסמן עכשיו, הסיפוח - יכול לחכות לאחר כך. בתגובה, נתניהו הודיע על כוונתו לאשר הסדרה של יישוב אחד בבקעה בממשלה ביום ראשון הקרוב. לא בטוח שזה גיים צ'יינגר.

ההצהרה על בקעת הירדן, שנועדה להשיק את קמפיין שאיבת הקולות מ"ימינה", לא החזיקה זמן רב בכותרות. בעוד טוויסט מעניין בעלילה שמתרקם למול עינינו השבוע עם החבר הטוב מאמריקה, שהודיע בטוויטר על פיטוריו של היועץ לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, אחד מבעלי הברית ההדוקים ביותר של נתניהו בממשל. בין אם הוא פוטר או התפוטר, העזיבה של בולטון היא בשורה רעה לנתניהו ולמאבק שלו בגרעין האיראני, ברקע המאמצים לארגן פגישת פסגה היסטורית בין הנשיא טראמפ לרוחאני בשולי עצרת האו"ם.

רק 24 שעות קודם לכם, ביום שני בערב, ראש הממשלה כינס הצהרה בהולה שבה חשף עוד מתקן גרעיני עם שם אקזוטי וקרא לעולם לא לוותר ולהפעיל עוד "לחץ, לחץ, לחץ". התגובה של טראמפ, כמה שעות אחר כך, הייתה לחזור על המסר המפויס ולסמן ש"אין לו בעיה", להיפגש עם נציג משטר האייתוללות. למזלו של נתניהו, פגישה כזו - אם תתרחש - תהיה רק אחרי הבחירות, כי אם זה היה לפני - זה היה מוסיף לאווירת הפארסה.

במושגים של נתניהו זה היה יום קשה מאוד, וגם ותיקי מעריציו התקשו להיזכר ביום שהשתבש עד כדי כך. משב הרוח הצונן מהבית הלבן לגבי איראן הוא ענין למיטיבי ללכת, אבל הסרטון של נתניהו מוברח על ידי מאבטחיו באשדוד הוא לבנת נפץ, במיוחד אם חמאס ימשיך לחגוג על חשבונו בשבוע הקרוב.

הוויזואליה מדברת בעד עצמה, ותשמש עשרות סרטוני קמפיין - מימין ומשמאל - בישורת האחרונה של קמפיין הבחירות. לא בכדי לשכת ראש הממשלה הקפידה להפיץ בלילה תמונה חלופית, בהתייעצות ביטחונית בהרכב מלא עם כל ראשי זרועות הביטחון. אבל במלודרמה כדאי להאזין גם לפסקול: גם כשנתניהו ירד מהבמה מושפל, מאות תומכי הליכוד שהשתתפו בכנס שהופסק בגלל הטילים לא הפסיקו לצעוק "ביבי, ביבי, ביבי". אותה מנגינה הושמעה בעוצמה בביקורים היומיים שנתניהו ערך השבוע במעוזי הליכוד בקניון מלחה ובשוק בבאר שבע. מאות תומכים נדחפו ללחוץ לו את היד או לזכות בתמונת סלפי וכשברקע קריאות "היידה ביבי", "רק ביבי". ההערצה שנתניהו מקבל בשטח הליכודי לא מושפעת מתמונה מביכה כזו או אחרת וגם לא בשאלה אם או לא יוגש נגדו בסופו של דבר כתב אישום, ועד כה הייתה חסינה בפני ירי הרקטות. זה ברמה של סגידה למנהיג רוחני, אם תרצו - לבאבא ביבי, והוא ינצל אותה עד תום.

כבמאי מדופלם, נתניהו תכנן את המערכה האחרונה של הקמפיין בצורה מדוקדקת, ועד אתמול בערב הצליח לשלוט לגמרי בסדר היום. חוק המצלמות אמנם נכשל כישלון מהדהד, אך הוא גרר את כל המערכת לשיח על "אנחנו והם", וליבה את רגשות הפחד בבייס. מחר הוא צפוי לטוס לפוטין כדי להזכיר שהוא "ליגה אחרת", ואת הריבונות בבקעת הירדן ימשיך לפמפם מחר בבוקר לפני הטיסה בישיבה מיוחדת של סיעת הליכוד. אבל נכון לעכשיו, עדיין אין לו 61 מנדטים בגוש הימין-חרדים, ואם הוא לא יצליח להשיג אותם, בשבוע הבא המלודרמה רק מתחילה. ייתכן שייקח עוד שבועות עד שנדע אם הקורבן/גיבור הצליח להתגבר מעל כל המכשולים, או שירד ליגה והתסריט יצא משליטה, ויסתיים כטרגדיה.