"לגנץ אין ממשלה בלי המשותפת"? גם נתניהו ידע לסגור דיל עם הח"כים הערבים

בימים בהם הליכוד עושה ככל שביכולתו כדי להכתיר את בני גנץ כמי שעומד להקים ממשלה עם ח"כ איימן עודה ואחמד טיבי, הזיכרון הפוליטי נוטה להיות קצר. בעוד בימין מנסים לתייג את שיתוף הפעולה העתידי של כחול לבן עם הח"כים הערביים כדבר חריג, למעשה, בעבודה השוטפת של הכנסת, מדובר בדבר שבשגרה, ואפילו הקואליציה שבראשותו ידעה בשנים האחרונות לסגור דילים עם חברי הרשימה המשותפת כשנזקקו לתמיכתם בהצבעות גורליות בכנסת.

בנוסף, כפי שמתגולל יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן כבר מספר חודשים, ישנה ברית פוליטית בלתי רשמית בין הח"כים הערביים והח"כים החרדיים, שבכנסות האחרונות שיתפו פעולה לפרקים והצליחו למצוא אינטרסים חופפים. הקשרים השוטפים בכנסת מתבטאים בעיקר בתחום הקיזוזים: הח"כים הערביים נחשבים למשתפים המועדפים על חברי קואליציה שרוצים להשתחרר מהצבעות ודיונים במליאה, ובתמורה, הם מצליחים מעת לעת לקדם בקשות ופניות שונות במשרדי הממשלה השונים. בלהט קמפיין הבחירות, הח"כים הערבים הם מושא נוח לקמפיינים שליליים, אבל כפרלמנטרים, האצבעות שלהם הן אצבעות לכל דבר. אז בואו נעשה סדר במפת שיתופי הפעולה.

אחרי בחירות ספטמבר, הרשימה המשותפת לקחה צעד חצי -היסטורי: אחרי למעלה מ-20 שנה שבהם הח"כים הערביים ישבו על הגדר ולא הביעו עמדה בנוגע לזהותו של ראש ממשלת ישראל, המשותפת הגיעה לנשיא המדינה והמליצה על יו"ר כחול לבן, בני גנץ, כמועמדה להרכבת הממשלה. לא כל חברי הרשימה התייצבו מאחורי ההמלצה על המועמד הציוני - בבל"ד התנגדו להמלצה - וכך, היו לגנץ 54 ממליצים לעומת 55 של נתניהו שקיבל את המנדט להרכבת הממשלה ראשון, ונכשל. כשהמנדט עבר לגנץ והוא החל במאמצים להרכבת הממשלה, הוא קיים פגישה אחת עם ראשי המשותפת, כחלק מהסבב שעשה עם כל ראשי המפלגות. התמונה של אותה פגישה מככבת כיום בקמפיין הליכוד, אך מלבד אותה פגישה רשמית לעיני המצלמות, צוותי המשא ומתן של כחול לבן והרשימה המשותפת מעולם לא נועדו באופן רשמי.

מאחורי הקלעים התקיימו מגעים קדחתניים של חלק מבכירי כחול לבן עם הח"כים הערביים על הקמת ממשלת מיעוט בתמיכתם - אך לא כשותפים מלאים בממשלה אלא רק לצרכי אישור הממשלה בהצבעה הראשונה בכנסת. בין היתר, נבחנה האפשרות להקים ממשלה שבה יהיו 44 חברים - מכחול לבן, העבודה-גשר והמחנה הדמוקרטי, שיחד עם תמיכת 13 חברי המשותפת היתה מגיעה ל-57, אך הקמת קואליציה שכזו היתה מותנית בהימנעות או היעדרות של יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן. בפלג הימני בכחול לבן, מפלגת תל"מ של משה יעלון, יועז הנדל, וצביקה האוזר, לא שבעו נחת מהרעיון של ממשלת מיעוט בתמיכת הח"כים הערביים ודרשו שליברמן יתמוך בה אקטיבית כתנאי לתמיכתם במהלך; ליברמן, הידוע באיבתו הידועה לרשימה המשותפת, לא הסכים לתמוך בממשלת מיעוט, ובמקביל, בליכוד פתחו בקמפיין אימתני שנועד להרתיע את כחול לבן מללכת על הצעד, ובסופו של דבר, הניסיון סוכל ונפל.

מאז בחירות 2015, בהן נתניהו הזהיר מ"הערבים הנוהרים", היחסים בין מפלגת השלטון והרשימה המשותפת מאופיינים בעימות פומבי תדיר, שהגיע לשיאו לפני בחירות ספטמבר בוויכוח הסוער על חוק המצלמות. עם זאת, בין לבין תקופות בחירות, גם בליכוד פיתחו עם הח"כים הערביים מערכת יחסי עבודה שוטפת, שכללה גם דילים פוליטיים למכביר. בספטמבר 2015, כשהממשלה ניסתה לאשר בכנסת את מתווה הגז, נתניהו ניסה לקדם דיל עם אחמד טיבי: העברת מיליארד שקלים למגזר הערבי בתמורה לתמיכת המשותפת במתווה ובהעברת סמכויות שר הכלכלה בנושא לממשלה. שבוע לפני הבאת המתווה להצבעה בכנסת, נתניהו אף נפגש עם ראשי המשותפת כדי לדון בדרישות התקציביות, כך שגם לו יש תמונה למזכרת, למרות שבסופו של דבר, המגעים פוצצו, לאחר שטיבי דרש להכשיר בנייה בלתי חוקית כחלק מהתמורה להצבעה.

כמה חודשים לאחר מכן, הממשלה בראשות נתניהו אישרה את תכנית החומש 922 למגזר הערבי, תכנית ענק בהיקף של למעלה מ-15 מיליארד שקלים. התוכנית גובשה על ידי משרד האוצר ובמשרד לעניינים חברתיים ועל פניו לא היה לח"כים הערביים תפקיד פוליטי מוביל בגיבוש ההחלטה, אבל הם היו חלק מתהליך קבלת ההחלטות.

אחרי בחירות מועד א' באפריל אשתקד, שוב התחדש ציר של שיתוף פעולה בין הליכוד והח"כים הערביים, שבאותן בחירות התמודדו בשתי מפלגות נפרדות - חד"ש-תע"ל ורע"מ-בל"ד. כל הח"כים הערביים תמכו בפיזור הכנסת ה-21, אך עוד קודם לכן, בכירים בליכוד פנו לחברי רע"מ וניסו לגייס את תמיכת שני הח"כים מטעמם בהקמת ממשלת ימין. כזכור, לנתניהו הייתה קואליציה של 60 ח"כים בלבד, והוא התלבט אם להקים ממשלת מיעוט או לפזר את הכנסת, ושורה של בכירים מטעמו שוגרו ליו"ר רע"מ מנסור עבאס, כדי לראות אם ניתן לסגור דיל שבמסגרתו יתמכו או יימנעו בהצבעה על הקמת הממשלה במליאה בתמורה לתקציבים לתנועה האסלאמית, הפשרת סעיפים בתוכנית החומש 922, הכרה בכפרים הלא מוכרים בנגב ועוד.

בין היתר, קיים ח"כ עבאס שיחות עם ח"כ מיקי זוהר, מקורבו של נתניהו נתן אשל, ושר בכיר, שזהותו טרם נחשפה. אשל אף כתב באותם ימים שני מאמרים בעיתונים בהם קרא לימין לפתוח מחדש את הציר לציבור הערבי ולשלבו בהנהגת המדינה. בסופו של דבר, נתניהו החליט לפזר את הכנסת, וכל הח"כים הערביים הצביעו בעד ההחלטה, למרות שהייתה בידם האפשרות להתנגד ולסכל לו את המהלך. כמה שבועות לאחר מכן, דיל הליכוד-רע"מ כנראה הבשיל ואפשר את אישורו של המועמד של נתניהו לתפקיד מבקר המדינה בהצבעה בכנסת. ההצבעה הייתה אמנם חשאית, אך היא הוכרעה בזכות שני קולות מהאופוזיציה, שמיוחסים לקולותיהם של רע"מ, למרות שגם בליכוד וגם ברע"מ מכחישים שהיה דיל שכזה.

בנובמבר האחרון, כשהליכוד היה בשיא הקמפיין נגד ממשלת המיעוט התיאורטית של גנץ ואיימן עודה, הוא האשים את הח"כים הערביים שהם "רוצים להשמיד את המדינה", אבל הרשימה המשותפת קיבלה באותם ימים חיבוק חם דווקא מהשותפים של נתניהו בבלוק הימין - הסיעות החרדיות. יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני, פתח את אחת מישיבות הוועדה בפניה מפתיעה לאחמד טיבי והודה לו על "שיתוף הפעולה שיש לנו כל הזמן". אל הברכות של גפני הצטרף מיד ח"כ ינון אזולאי מש"ס שאמר: "עם הרשימה המשותפת תמיד היה שיתוף פעולה ותמיד אפשר לעשות עוד".

שתי הדוגמאות הבולטות ביותר לציר החרדי-ערבי בכנסת בשנים האחרונות היו סביב חוק הגיוס וחוק המואזין. הערבים, שאינם מצביעים עקרונית על נושאי גיוס, רקמו ב-2018 דיל משותף עם הסיעות החרדיות, לפיו הם ייעדרו מהמליאה בעת ההצבעה על החוק בקריאה ראשונה, כדי לאפשר לחוק לעבור למרות התנגדות החרדים מבלי להסתכן בהפלת הממשלה. בתמורה, החרדים טרפדו את חוק המואזין שהליכוד והבית היהודי קידמו באותם ימים בכנסת. בתיאום עם הח"כים הערביים, בסיעות החרדיות גם הערימו קשיים על קידום חוק הלאום ודרשו לשנות את הסעיף שמקבע את השפה העברית בחוק. עוד קודם לכן, ביקשו החרדים לגייס את הח"כים הערבים להיעדר מההצבעה על חוק המרכולים, כדי להבטיח שהחוק יעבור על אף התנגדות ישראל ביתנו, אבל הערבים סירבו - בשל תמיכת החרדים בחוק המואזין בקריאה טרומית. אחרי מספר שבועות, טיבי וגפני יישרו את ההדורים ביניהם, הצדדים חזרו לשתף פעולה, ופעלו בחוקי הגיוס והמואזין בהצטלבות אינטרסים.

בתעמולת הבחירות של ישראל ביתנו מתמקדים בחשיפת "הדיל הערבי-חרדי", אבל אף אחד לא מתאמץ להסתיר את שיתוף הפעולה הזה. שני הצדדים ניהלו בשנים האחרונות דיאלוג פוליטי מתמשך, רקמו דילים בכנסת ובלמו יחד חוקים שאישורם היה עשוי לפגוע באוכלוסייה אותה הם מייצגים. לפי החרדים, הניסיון לייצר לכך דימוי של "דילים חשאיים שנסגרים בחדרי חדרים" הוא חלק ממסע דה-לגיטימציה שנועד להשחיר אותם בציבוריות הישראלית, והם מגדירים זאת "שיתוף פעולה שהוא חלק מהתנהלות פוליטית שגרתית".