נמושות נתניהו נגד גמדי גנץ: שעת המבחן של הדמוקרטיה הישראלית

ראש הממשלה תלוי באצבע ה-61, ובעיניו כל האמצעים כשרים כדי להיחלץ מהרשעה. מנגד, אין טעם להציג את גנץ כמושיע המיועד, אלא כקברניט הנעזר ברבי-מלחים ונמנע מלהציג אלטרנטיבה שלטונית. גורל המדינה בידי כל אזרחיה, אך מחרתיים יהיה בידי שלושה - ריבלין, מנדלבליט וחיות

צילום: מתוך ה-FB של בני גנץ, עריכה: עמית שמחה

אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, נאמר בתלמוד, אבל רק כי מחבריו לא הכירו את בנימין נתניהו. כדי לחלץ את עצמו מהרשעה בשוחד הגוררת עונש מאסר, כל האמצעים כשרים בעיניו. אותו לא יחבשו; כשהוא יסיים לרסק את הדמוקרטיה הישראלית, תחבושות לא יועילו לה.

זאת דמוקרטיה מתאבדת, העומדת על מעקה הגשר, רגע לפני הקפיצה. "גורלה בידי כוחות הביטחון", כתב דוד בן גוריון על מדינת ישראל בשעותיה הראשונות. זה עדיין נכון מול אויבים חיצוניים, אך עתה גורל המדינה בידי כל אזרחיה, ומחרתיים יהיה בידי שלושה מהם - נשיא המדינה ראובן ריבלין, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ונשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. בידיהם, איש בתורו, לקבוע את המובן מאליו, שנעלם כליל ממערכת הבחירות מפני שהשלושה פחדו לומר אותו עד כה, שנאשם בעבירות חמורות פסול, חוקית ומוסרית, להרכבת ממשלה חדשה.

נתניהו בונה על המזג הרך של שופטים ונשיאים, החותרים אל הממוצע והמאוזן והנרתעים מפניות חדות בכביש חלקלק. הוא מפעיל נגדם מהלומות מנע מקדימות, כדי לדחוק אותם למגננה. כך עשה לריבלין ולמנדלבליט. מאז אמש נמצאת על הכוונת שלו הנשיאה חיות, תחת המסווה השקוף של "מנהלת בתי המשפט" שהוא דורש שתכחיש ששלושת שופטיו - הרכב שבחר נשיא המחוזי בירושלים אהרן פרקש, לשעבר מתמחה של דודתו שושנה נתניהו - הם "שמאלנים" שגזרו את דינו מראש. דברי בלע, שאזרח היה עומד לדין על השמעתם, אך לנתניהו מותר הכול.

בונה על המזג הרך של שופטים ונשיאים. ריבלין, נתניהו וחיות (צילום: ראובן קסטרו)

נתניהו גם דורש מבתי המשפט להסיר את צווי איסור הפרסום על רבבות שיחותיו הטלפוניות - והדיונים שהוקלטו בלשכתו - של גבי אשכנזי בהיותו רמטכ"ל. הוא מוכן שייפלטו סודות מדינה, ובלבד שיריב פוליטי יובך בהקשרים אישיים. מול המאוורר שנתניהו מעמיד כשבידיו חופן זוהמה הוא דוחף גם את מנדלבליט, שכפרקליט צבאי ראשי תועד במגעיו עם מפקדו. מגעים מקצועיים, תקינים, בניגוד לרמיזות המכוערות בדבר הפרת אמונים - נושא שנתניהו מומחה בו, לדעת התובע מנדלבליט - ושיבוש הליכים.

נתניהו סומך על האטימות הציבורית לדקויות. בפרשת הרפז, כשמנדלבליט דיבר עם אשכנזי ועם עוזרו של היועמ"ש יהודה וינשטיין וכשאשכנזי דיבר עם וינשטיין וכשמפכ"ל המשטרה דודי כהן וראש אגף החקירות והמודיעין יואב סגלוביץ' נשלחו בידי וינשטיין לדווח לרמטכ"ל על סיום החקירה וטיהור כל אלופיו, היה זה בלחצם של נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק שהזדרזו לחדש את ריאיונות הסרק עם המועמדים לרמטכ"ל לאחר שהחליטו למנות את יואב גלנט ולהזמין אצלו הפצצה באיראן. אשכנזי לא היה אז חשוד בדבר - את החשד הדמיוני כלפיו וכלפי מנדלבליט חולל לאחר שנתיים ושלוש יורשו הנקמן של מנדלבליט, דני עפרוני, שהתמנה לדרישת ברק בהסכמת יורשו של אשכנזי, בני גנץ - ומנדלבליט יעץ לו, כחובתו, אך לא חיפה עליו.

עוד בוואלה! NEWS

5,630 מבודדי קורונה, 15 מוקדים: כך תיערך ההצבעה בקלפיות המיוחדות

לכתבה המלאה

זאת האמת, המזדקרת מקריאת מאות עמודי תמלילים, אבל האמת אינה מועילה לנתניהו. יש לו כלים נוחים יותר. הוא גם אינו תמיד קנאי כל כך לפרסום העובדות. וספרו של בעלה הראשון של אשתו על אירועים בחייהם בשנות ה-80 עדיין חסויים, אף שיש בהם מפתחות להבנת הלחצים המופעלים על נתניהו, הרבה יותר מכל מה שיכול להימצא בטלפון של גנץ. המודיעין האיראני מסוגל להשיג את כתב היד של דורון נויברגר ואת הפרטים שאסור לציבור הישראלי לדעת, ולסחוט את נתניהו. מה נתניהו מסתיר ומדוע? איזה מנוף יש עליו לבני משפחתו, הקובעים האמיתיים של המדיניות הישראלית?

מה שעוברים עכשיו גנץ ומנדלבליט נוסה כבר לפני עשרות שנים (צילום: אוליביה פיטוסי, פלאש 90)

מפלצת רמיסת האמת והכפשת הזולת נולדה באנטבה. אחר מות קדושים אמור, ומרגע נפילתו של יוני נתניהו בקרב עם שומר אוגנדי טואטאו הצידה אירועי החודש האחרון לחייו - כישלון מביש של סיירת מטכ"ל בפיקודו במבצע מיוחד, תפקוד לקוי שלו, מרד קצינים, החלטת הרמטכ"ל מוטה גור (שנה לאחר שהעדיף אותו על עמירם לוין כמפקד היחידה בתום תקופתו של גיורא זורע) לאשר את מסקנת הממונים עליו באמ"ן שהכרח להדיחו.

מפאת כבוד החלל, אחד מיותר מ-20 אלף ישראלים שקיפחו את חייהם בשורות צה"ל, על רקע ההתפעמות מההצלחה הנועזת באנטבה ובאדיבות הצנזורה הצבאית, הודחקו פרטים בעייתיים. עד כאן, נסבל, עת לשתיקה. אבל משפחת נתניהו לא הסתפקה בכך. היא יצאה למסע שיטתי של כרסום בדימויים של שותפים מרכזיים בתהילת המבצע, מפקדו דן שומרון וסגנו של יוני, מוקי בצר. מה שעוברים עכשיו גנץ ומנדלבליט נוסה כבר לפני עשרות שנים על בצר ושומרון, בהפקרות שקרית ללא גבולות. מי שהבליג עליה אז, כאילו הייתה זוטה קטנונית, ניצב כיום בפני תפיחתה לממדים כלל-ארציים המסכנים את ישראל.

הנצרה נמצאת בבית הלבן

דבקות בגרסה אינה תכונה אופיינית לנתניהו. הוא מניח שלא יתבעו ממנו עקביות. כשהוא מזלזל בגנץ כמועמד מספר 3 לרמטכ"ל, שהתמנה רק מפני שיואב גלנט נפסל (ללא כל קשר להתנגדות אשכנזי ולאחר שמינויו אושר בוועדת טירקל - בברכת אשכנזי - ובממשלה) ושגדי איזנקוט המליץ על גנץ כקודם לו כמי שהתנסה בסגנות הרמטכ"ל, שוכח נתניהו איזו גרסה מכר למבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס באפריל 2011.

"תמנה רמטכ"ל חדש", ציטט נתניהו שיחה עם עצמו. "אז יהיה לך שקט על המקום. זה בדיוק מה שקרה. מיניתי רמטכ"ל חדש (גנץ) והעסק הזה נרגע בצורה הכי ברורה שישנה". רק אחרי פסילת גלנט "חשבתי שבתהליך הזה אני חייב להיות מעורב הרבה יותר במינוי, לראות את שני המועמדים המובילים, גם גנץ וגם איזנקוט, ולראיין אותם. אגב, שניהם עשו עלי רושם יוצא מהכלל. הם היו מאוד לא אגוצנטריים, מאוד. איזנקוט אמר לי, 'אני לא מתאים כרגע, תמנה את בני', ובני אמר, 'תחליטו כפי שתחליטו, אני מאוד רוצה'. הם עשו עליי רושם יוצא מהכלל של פטריוטים, של אנשים רציניים. אני רציתי לראות את איזנקוט בגלל המרכיב שעניין אותי אז, גלנט, כי הוא נחשב למפקד שטח מאוד טוב. זאת הסיבה שאני רציתי לראות אותו ולתהות. אני יודע שזה הולך להיות גנץ, אבל אני רוצה בכל זאת לבחון את העניין של איזנקוט, בגלל זה. אבל איזנקוט אמר לי: 'זה לא אני, זה הוא, אני לא מתאים עכשיו', אז זה גמר את העניין".

עוד לפני כן, בקיץ 2009, היה נתניהו אדיש למינוי סגן רמטכ"ל מבין שלושת האלופים, בתירוץ שנודע אחר כך כ"זה (תאגיד השידור הציבורי) חמק לי בצוק איתן": "אולי בגלל המועדים, או שאולי הייתי עסוק בדברים אחרים". כלומר, מינוי לתפקיד השני בחשיבותו בצה"ל, המקרין על המועמדות לרמטכ"ל הבא, לא הצדיק בעיניו התעמקות. גם להתפארותו המתמדת על כוחו בחלוקת קשב - לכן יוכל להיות ראש ממשלה ונאשם גם יחד - אין לפיכך בסיס. בפועל, לא נגרם נזק, כי התמנה קצין ראוי: "אני חושב שזה נראה לי טוב, גנץ נראה לי סביר, היה בסדר גמור, היה מינוי טוב".

שגיאותיו מנעו מנתניהו תבוסה. גנץ (צילום: אבשלום ששוני, פלאש90)

הדיבוק האיראני אינו מרפה מנתניהו. שוב הוא מסתבך בסתירות פנימיות. הוא המחליט העליון והאחרון, אבל מי שהתנגדו להפציץ באיראן, מאשכנזי וגנץ ועד בני בגין, אחראים לחוסר האונים שלו. הוא מתנגד למלחמות מיותרות, מודע למחיר הדמים ומפעיל כוח צבאי רק כמוצא אחרון - אבל כל הרשעים הללו, במטכ"ל ובקבינט, מנעו ממנו לצאת למלחמת הברירה נגד איראן. שיחליט כבר מה הוא בדיוק - הגיבור המאופק, המצביא האדיר, הנפוליאוני, שבזכותו כל מה שטוב כאן ושבגלל זוטרים ממנו כל מה שרע.

בסוף השבוע התייצב שוב לצד גנץ מי שהיה מפקד חיל האוויר בתקופתו כרמטכ"ל (וגם שנתיים וחצי לאחריה) - האלוף במיל' אמיר אשל. זה סיפור שני אשלים - בקוטב אחד נתן "האשכנזי" אשל, רוקח העסקאות הפוליטיות - והיורק בשליחותו של נתניהו בפרצוף תומכיו כי הוכח מדעית שהם ינגבו את הטיפות וימשיכו לסגוד לאלילם. ומנגד, טייס הקרב והמתכנן המבצעי, אלוף אמיר אשל, במקור בטאט, המעיד על קור הרוח ואומץ הלב של חברו לנשק ומפקדו. זה, בקליפת אשל, סיפורה של ישראל 2020.
באותה שיחה עם לינדנשטראוס, שבדרך מקרה נערכה ביום הולדתו של אמיר אשל, שאל נתניהו את ראש לשכתו, "נתן, אתה אמור להיות פה?" ונתן ענה בשאלה, "אתה רוצה את לוקר?".

רוקח העסקאות הפוליטיות. נתן אשל (צילום: אוליבייה פיטוסי, הארץ)

אלוף יוחנן לוקר, מזכירו הצבאי של נתניהו, המבוגר בשלוש שנים מאמיר אשל ומי שקדם לו כראש להק אוויר וראש מטה החיל, התמודד על פיקוד חיל האוויר. נתניהו רצה בו, לא באשל, בתקווה שיספק לו את ההפצצה באיראן. בדיוק מאותה סיבה שרצה בגלנט כ"מפקד שטח טוב" - השטח שבין טהראן לנתאנז - ושבניגוד לטענתו שהתלבט לפני מינוי גנץ, נרתע ממינוי איזנקוט לא רק מפני נדיבותו של המועמד, אלא גם כי אלוף פיקוד הצפון הקדים ושיגר התנגדות מנומקת היטב, צופה בדייקנות פני עתיד של דיפלומטיה ועיצומים, לתקיפת בוסר פראית באיראן.

גם בחמש השנים שמאז פרישת גנץ מתפקיד הרמטכ"ל - ובשנה שלאחר איזנקוט, שלמינויו התנגד בסתיו 2014 משום אותה כפייתיות איראנית - לא לחץ נתניהו על ההדק. משמע, שהנצרה לא הוחזקה בידיהם. היא בבית הלבן, ולא רק ברק אובמה - גם דונלד טראמפ לא השתטה לשחרר אותה.

אין טעם להציג את גנץ כמושיע המיועד

הופעת גנץ בפוליטיקה לפני שנה הציבה בפני נתניהו איום, שהתחזק כשגנץ חבר ליאיר לפיד ותוגבר באשכנזי; אבל שגיאותיו של גנץ מנעו מנתניהו תבוסה. הוא ייפול מהשלטון כמעט אך ורק בגלל הסתבכותו בפלילים. כמעט, משום שהחוליה החסרה בטבעת סביב צווארו היא שנאתו של אביגדור ליברמן לאדונו כפוי הטובה מסוף שנות ה-90. זאת לא התקווה בת שנות אלפיים, המניעה את האדם, או לפחות את היהודי - זאת הנקמה.

כמועמד, נתניהו אוכל את גנץ כמו מה שמגישים במסעדות הטרפות שאינו מתנזר מפקידתן. באחד על אחד, גנץ גם אינו מסוגל להפוך את טריותו לנכס מול פוליטיקאי משומש שנבחר לכנסת לראשונה ב-1989. לכן כל התבוננות קרה במצאי הייתה חייבת להביא את גנץ לשתי מסקנות: להתמקד ללא הרף וללא סייג בציטוטים מפסיקות בג"ץ בעניין ראשי העיריות שביקשו להיבחר מחדש בעודם עומדים לדין, באישומים הפוסלים את נתניהו (ולא לשאוף להתלמד תחתיו תחילה בממשלה משותפת) ולהרחיב את היריעה, מהתמודדות אישית לקבוצתית.

נתניהו לא רצה בו. אמיר אשל (צילום: ראובן קסטרו)

זריקת האישומים לשוליים, כאילו הם עוד שורות משעממות בקורות חייו של נתניהו ובלי להזכיר את הרשעת שרה נתניהו בהוצאת מאות אלפי שקלים בתחבולה מאוצר המדינה לטובת הנאות הזוג במעון הרשמי, רידדה את הטענה הסמיכה מכולן נגד השארת נתניהו בבלפור. פוליטית, ראש ממשלה, במיוחד אם הוא תלוי באצבע ה-61 או בתמיכה חיצונית בממשלת מיעוט, אינו אדון לעצמו. הוא לכל היותר ראשון בין שווים. ההחלטות תתקבלנה בצוות, בקבינט, בין ראשי סיעות. אין טעם להציג את גנץ כמושיע המיועד. כוחו כקברניט הנעזר בחובלים וברבי-מלחים. מוטב היה אילו תגבר את כחול לבן, לאחר בחירות ספטמבר, בציפי לבני, דן מרידור ואחרים, שהיו זמינים ומועילים. אבל גנץ חשש לטלטל את הסירה, השאיר ברשימתו - גם כי הוא כבול בהסדרים עם לפיד ועם יעלון ולא העז לאתגר אותם - חברים וחברות שתרומתם אפסית עד שלילית ונמנע מהצגת ממשלת צללים, כחלופה לממשלת הרפאים של נתניהו. נוצר רושם של נמושות נתניהו נגד גמדי גנץ, ואם כך - חשיבות המוביל גדלה, וגנץ אינו מצליח להדביק את נתניהו באומדן ההתאמה לתפקיד (זה יתהפך בתום השבוע הראשון לכהונתו).

ואחרי כל הדברים האלה, כשנתניהו - הוא יסגיר את עצמו, היה וישיג רוב, לידי גדעון סער, שיאבד את עולמו בציבור הכללי אם ייכנע לפחד ממרכז הליכוד ויתמוך בהקפאת המשפט (בעוד משפטי מוזס ואלוביץ' מתנהלים, תוהו ובוהו ללא תקדים) - מצמיד אליו את סיעות חרדימינה, הסכינים בכוננות שליפה מתחת לחולצותיהם של נפתלי בנט (ואם ועדת הכספים עלולה להישמט, גם משה גפני), כשליברמן ואיימן עודה יקבעו אם לגנץ יהיו ממליצים רבים יותר אצל הנשיא, חובת ההכרעה לא תרפה מריבלין, ממנדלבליט ומהעליון, לחוד וביחד, כולם תחת איום של שילוח המונים לרחובות אם טוהר המידות יגבר, כפי שקבע בג"ץ בתיקים קרובים, כל מה שמוצג כרצון הבוחר. אם המצביעים לא יקדימו ויבהירו מחר שהם שולחים את נתניהו הביתה, וליומו הארוך בבית המשפט, שעת המבחן של הדמוקרטיה הישראלית, להתקפל בפחדנות מול בריונות או לנצח את מפלצת השקרים וההסתות, עוד לפניה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully