פרשת ביביגייט: כמו ניקסון, נתניהו נפל בתחבולה המוקלטת של עצמו

הסיפור הנפלא של רב המקליטים היי-גיא חבורה, מחולל ההקלטה שחוברה לה יחדיו עד שפורקה לרכיביה; יועץ הסקרים ישראל בכר; יועץ השקרים בנימין נתניהו, וערוץ 12 הוא לא פחות משייקספירי, ושמא אף ראוי למהדורה מעודכנת של התנ"ך. בור כרה ויחפרהו, וייפול בשחת יפעל.

נתניהו סולד משקרים. אינו יכול לשאת סטייה מאמת מוחלטת. "איראן שיקרה", הכריז חגיגית לאחר שהמוסד שלף מטהראן את הארכיון האטומי. מדהים: מדינה חתרה לנשק גרעיני והתכחשה לעובדות. לאן הידרדר העולם. מציאותית, בחברה מהוגנת, לשקר פה ושם עוד נסבל, איש - או משטר - אינו קדוש, אבל אסור להיתפס. איראן נתפסה בשקר ועליה להיענש.

מתחילת חקירותיו הפליליות - מינוי יועץ משפטי לממשלה לפי מפרט שהכין אריה דרעי, פרשת ניפוח החשבונות של המוביל אבנר עמדי וגניבת המתנות מבית ראש הממשלה - נתקלו המשטרה והפרקליטות בקושי ניכר של נתניהו להתעמת עם האמת. לא מזדון, חלילה. לפעמים לא שם לב, לעתים לא זכר, יש ונחקרים אחרים טעו משום מה בעדויותיהם. היסטוריון, למשל של האינקוויזיציה, לא היה יכול לבסס על גרסתו קביעות מחקריות מוסמכות.

המפלגות המגלגלות עיניים בצדקנות דתית נשבעו אמונים לנתניהו, גם לאחר שהוכח - כולל בהודאותיו - שפעל בשיטתיות להפר את עשרת הדיברות כאילו היו פיני באולינג. לא תנאף - יש. לא תחמוד - סיגרים, שמפניה, טיסות, מלונות, מניות - יש. לא תגנוב - נחקר אך נסגר (והשלל לא נמצא). לא תענה ברעך עד שקר - נלכד עלי מצלמה ומיקרופון.

צדק פיוטי הוא לחזות בנתניהו, החושש הנצחי מהקלטות, נופל בפח מוקלט שארגן לעצמו בעודו מתחבל שימוש בהקלטה קודמת נגד יריב. הגיבור הטרגי בורח מהאימה המרחפת מעליו רק כדי למעוד לתוך זרועותיה. ביביגייט, שריצ'רד ניקסון היה מוקיר כאמן ותיק מול ממשיך דרכו.

כשהליכוד פרסם תמונות של ארבעה עיתונאים, תחת הכותרת "הם לא יחליטו בשבילך", התבקש העוקץ - עיתונאי חמישי, מקורב למלכות, הוא יחליט. בן טיפוחים היה לנתניהו, ועוד בלב מחנה האויב, בחדשות הנצפות ביותר. משפך מושלם לחומר בלעדי, שלילי, על היריב. וכך, ברגעי משבר, הוצף מידע שנועד לגרום ליריב לאבד את שיווי משקלו ואת תנופתו נגד החשוד מבלפור. שלושת כתבי האישום נגד נתניהו נזכרו בפיהוק, כזוטה משולשת, לא חשובה יותר משלושת נישואיו; וליתר ביטחון נוספה גם פרשנות מלומדת, כאילו אין מניעה משפטית להעמדת נאשם בשוחד בראש ממשלה.

הזיקה בין הפוליטיקאי והעיתונאי הייתה שקופה, אך בפרנסה התקשורתית, באדיבות מקצועית הדדית, ממעטים לחטט בפומבי בזהות מקורות, פן ייפתח קבר אחים וייכרתו כל הענפים שעליהם יושבות התרנגולות המטילות ביצי זהב לאגם שלתוכו יורקים השותים. מתקיים מאזן אימה. מותר לנחש, בלחש, ולא תמיד בצדק - תכופות הדברים תמימים או לחילופין תכסיסיים יותר משהעין מדמה לראות, ולא בהכרח עובר קו ישר בין מבוע למביע - אך מקובל להחשות בדפוס או בשידור.

חריג לכך הוא כשהחומר העיתונאי הופך בעצמו למושא התעניינות, ציבורית או אף שלטונית, וזהות המקור היא חוליה חיונית בשרשרת. לדוגמה, פרשת הרפז, שתחילתה בשידור באותו ערוץ (אז 22, כיום כמעט 20). המשטרה התחקתה אחר מקור הידיעה, כדי לברר איך בושל המסמך והאם היו לו שותפים בצה"ל או במשרד הביטחון. ממילא, כל דיווח על התיק, גם באותו ערוץ, עסק במקור, כאשר לפחות שניים מהיושבים באולפן, חתומי פנים כמתבקש, ידעו (חלקית) מיהו.

דוגמה נוספת, באותו ערוץ אך לא מאותם מקורות: הדלפת מצגת כיבוש עזה ב"צוק איתן", מתוך דיון בניצוחו של נתניהו, כשהמצגת נמסרה לו וכשהטיעון המרכזי בה שירת את מדיניותו. כשהוגשה תלונה ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, נאלץ גם הערוץ, כמו מתחריו, לסקר את שאלת המדליף לו. קל היה לשער את זהותו, אך הצגת תעלומת המצגת שוחקה כמותחן בלשי.

כשלעצמו, מניע, של מקור או של עיתונאי או של עורכיו, אינו פוסל סיפור הראוי לפרסום. על יריבי המקור ומתחרי העיתונאי להתמודד עם איכות החומר. לא אחת מטריד יותר המניע לגניזת חומר. אבל כשהמספר מתנדב ואף להוט להיות חלק מהסיפור, למען ממון או תהילה או סיפוח שטחים וקיבוע התנחלויות (או תשליל רעיוני של אלה), אל לו לקונן כשעיתונאים אחרים מסקרים גם אותו כשחקן במגרש ולא רק כצופה ביציע.

נתניהו התמוגג כשהתמסר לידיו עיתונאי שעיקר מלאכתו ביקורת של מבקרי השלטון. מקורות בטהראן, אלא מי, מסרו לו שהמודיעין האיראני פרץ לטלפון של בני גנץ, גילה שם מטעמים ועלול לסחוט אותו. מסקנה: גנץ לא, רק נתניהו. כשהתברר שאין בכך די, נמצאה הקלטת היועץ המתהדר בנוצות של אסטרטג - לא ראש אגף אסטרטגיה ואיראן במטכ"ל, רק מי שממליץ למועמד לכוון את מסריו לפי שבשבת פלחים מנותחים בדעת הקהל - שיפסוק את פסוקו על האיש המשלם את שכרו מתקציב מימון המפלגות, כהערכתו הפרטית, שחולב מיומן מחלץ ממנו, בתוספת עדות שמיעה מפי דמות שהגיחה לפוליטיקה באדיבות גנץ ועכשיו מופיעה בכל מערכה כרמיזה מבשרת רעות. מסקנה: גנץ לא, רק נתניהו. בעיני צמד הקצוות המרוצים של שרשרת האספקה הקצרה, סקופ אחר סקופ. במבט מהצד, אסקופה.

אילו שתי הממלכות לא נגעו זו בזו, תקשורת לחוד ופוליטיקה לחוד, ניחא. אבל נתניהו קפץ שוב ושוב בתעמולתו כה מהר על הגילויים האנטי-גנציים, עד שאזלה גם מראית-העין של הריחוק בין שני הנהנים מהפרסום. לקראת הסוף, בדהור השעון, ויתר נתניהו גם על התכסיס הפשוט של הרחקת עדות בזמן ובמקום. מהיצרן למתווך לצרכן בתוך שעות ומול מצלמות.

יקי אדמקר, כתב הכנסת של וואלה! NEWS, פרסם את פסגת נתניהו-חבורה והקרין אותה על גב שיחת חבורה-בכר. נתניהו לא התאפק ולא הסתפק בהתחמקות מתשובה ישירה על שאלת מעורבותו בהעברת ההקלטה. דחף לאו בר כיבוש פיתה אותו לנפק שקר ישיר, חד-משמעי וניתן להוכחה. העובדה שהוכחה זו נפרסה באותו ערוץ שהשמיע את ההקלטה - ומה עוד, בראש החדשות כאילו אינה יותר מזוטה זניחה העוסקת באנשים שוליים - הפכה את הסיפור על פניו ואת המוניטין של גיבוריו ללעג ולקלס.

עניין אחד הוא לשקר לגבי העתיד - להבטיח בידיעה שאין כוונה לקיים. גם בכך נתניהו מצטיין, אך אינו יחיד באותו משלח-יד מפוקפק של עסקנים השואפים להיבחר ולכרות בריתות ארעיות ותועלתניות עם נבחרים אחרים. כשההבטחה אינה מקוימת, אפשר לתרץ בנסיבות שהשתנו. עניין אחר לחלוטין הוא לשקר לגבי העבר. כאן אין חוכמות. או-או, שחור-לבן. שיקרת? נתפסת? גם לבנת פורן לא תעזור. נצח ישראל, גם אם אין ודאות שלא ישקר, יוודא שאינו מוקלט.

עוד לפני ביביגייט, רק פתאים האמינו לנתניהו. עכשיו, אם יתעקשו להתמיד בכך, ייאלצו לשקר לעצמם. הוא, עם אמינותו האפסית, עוד חייב להתייצב בפני שופטים שספקנותם תורתם. בסוף ההליך, כשברור שלא ייקראו על שמו רחובות וככרות ומוסדות (משפחתו המורחבת קיבלה מקדמה מחנפנים), למעט אולי - בהסבה קלה - מעשיהו, יהיה לו פנאי רב לניתוח שגיאותיו. אחת מהן: אם יש לך עיתונאי ידידותי למשתמש ועוין ליריבו, אל תניח לו להצטייר כניזון רק מפיך, ומשום שהצד השני חושד בו בקרבה יתרה אליך ולא ישתף אותו בסודותיו, הקפד למסור לו אחת לכל מערכת בחירות ידיעה רעה - לא נוראה - אודותיך. זה קצת יכאב, לרגע, ואף יניב תגובות של תמיהה והתפעלות, כי מוטב כך, כסוג של חיסון, לשניכם.