הקוביה של מחנה "רק-לא-ביבי" מסובכת מתמיד. זה יכול להיגמר בקטסטרופה

בדיוק לפני שנתיים, בסוף השבוע האחרון לפני סגירת הרשימות לכנסת ה-21, הכותרת הראשית של "ישראל היום" בישרה על "מגעים קדחתניים למנוע אובדן מנדטים במחנה הימין": בכירי הבית היהודי והאיחוד הלאומי הוזעקו לבית של הרב דרוקמן כדי לדון בריצה משותפת. יומיים אחר כך, בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הודיעו על "מכשולים בדרך לאיחוד" במרכז ועל המו"מ המקרטע בין יאיר לפיד ובני גנץ.

איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים: ביום לפני סגירת הרשימות ראש הממשלה בנימין נתניהו הצליח לאחד את רפי פרץ, בצלאל סמוטריץ', ואיתמר בן גביר ברשימה אחת; כמה שעות אחר כך לפיד וגנץ הודיעו על הקמת כחול לבן.

לכותרות שכיכבו לפני שנתיים אפשר לעשות "העתק-הדבק" לסוף השבוע הנוכחי. עם פחות משבוע לסגירת הרשימות, יש מגעים קדחתניים לאיחוד של האיחוד הלאומי והבית היהודי, ובשמאל-מרכז יש "מכשולים בדרך לאיחוד". אל חשש, בקרוב ישובו כותרות גם על בן גביר. החוכמה המצטברת של הבחירות החוזרות מבססת את היסוד לצפות שמה שהיה - הוא שיהיה; ללמדנו ששבוע זה הרבה זמן, ששום דבר לא יזוז עד 48 השעות האחרונות, וגם במהלכן יכולים להתרחש אירועים דרמטיים. ניסיון העבר מלמד גם שאחוז החסימה - שמאיים כרגע על לפחות עשרה שחקנים - אמור לאלץ אותם להסתדר.

רק שהפעם, הקוביה ההונגרית הרבה יותר מסובכת לפיתרון. בין כל המפלגות ומיזמי האגו הפרסונליים במרכז-שמאל מפרידים ומבחינים כל כך הרבה אינטריגות, משקעים אישיים, צלקות פוליטיות ואפילו הבדלים אידיאלוגיים, שהופכים את הפיצוח למאתגר יותר מבעבר. הפעם, גם אם כל האריחים יצליחו להסתדר, אין באופק שום חיבור שייצור ראש חץ מוביל שיהווה אלטרנטיבה ברורה לליכוד ולנתניהו. הפעם, זו שאלה של הישרדות. אם הם לא יצליחו להסתדר - הם מסתכנים בסיום הקריירה הפוליטית שלהם ובאובדן עשרות אלפי קולות, ובעיקר - בהובלת המחנה שלהם ללא פחות מקטסטרופה.

בסוף השבוע האחרון שלפני סגירת הרשימות, קוביית המרכז-שמאל עדיין רחוקה מלהיפתר. יאיר לפיד, שמתחזק מסקר לסקר, הצהיר מראש שהוא חסיד גדול של אסכולת ה-48 שעות, אבל באופן כללי לא פותח את הדלת לחיבורים ואיחודים - אלא רק להצטרפות ליש עתיד תחת כנפו והנהגתו.

גם מרב מיכאלי, יושבת הראש החדשה של העבודה, לוקחת את הזמן. הניצחון שלה, והקפיצה הדרמטית של העבודה בסקרים שאחריו, יצרו מומנטום לשיקום המותג; עד אחרי הפריימריז לרשימה - שיתקיימו ביום שני - היא לא מתכוונת לעשות שום מהלך לחיבור חלקי הפאזל. היא על הגל, והיא רוצה לגלוש עליו עד תום, לפני שהיא מתחילה במו"מ. מרצ, מראש, הודיעה שהיא לא תהיה הפעם חלק מהקוביה, וגם ירון זליכה, שלראשונה עבר השבוע את אחוז החסימה בסקר, מתעקש שהוא ירוץ לבד עד הסוף.

ליש עתיד, ובמידה מסוימת גם לעבודה ולמרצ, יש את הלוקסוס להציב תנאים לחיבורים ולמשוך עד הרגע האחרון: מפלגות עם תשתית, שטח, פתק, ו"בייס" מאורגן של פעילים שאפשר להעיר ביום הבחירות למסע מבית לבית. כל השאר - בני גנץ, רון חולדאי, עפר שלח, משה יעלון ודני יתום - עומדים בראש מפלגות קמפיינרים מלאכותיות שהורכבו סביב איש אחד, שלא הצליחו להתרומם או משייטות בקרבת אחוז החסימה. אף אחד לא הפך למגנט מנדטים, אף אחד לא עשה מפץ גדול, ואף אחד גם לא ממש רוצה להתחבר איתם - במיוחד לא כשהערך האלקטורלי האמיתי שלהם התגלה. כל אלה זקוקים לאיחודים כמו אוויר לנשימה, ויש להם הרבה פחות סבלנות לאסכולת ה-48 שעות שלפיד ומיכאלי כופים על לוחות הזמנים.

כך, אצל חולדאי התחילו אתמול לדבר על מגעים מואצים עם שלח ויעלון, במטרה להגיע לחיבור עוד לפני המשא ומתן עם מיכאלי ולנסות לחזק את היד שלו והדרישה שלו להוביל את הרשימה. בשבוע האחרון חולדאי כבר התייצב מתחת לאחוז החסימה, אבל הוא לא מוותר ועושה עוד מאמץ לפני שהוא מוותר למענה על הבכורה או חוזר הביתה לעיריית תל אביב ומכריז על כישלון.

ב"ישראלים" מלחשים ששלח, וגם יעלון, דורשים לקבל את המקום ה-2, למרות שלשניהם יש רסיסי תמיכה בסקרים ולא ברור שהם שווים את המחיר - גם לא את מחיר המשבר שיפרוץ לחולדאי עם אבי ניסנקורן, שעלול לשלם את מחיר האיחודים אם יידחק לאחור. ניסנקורן מעדיף לחזור הביתה לחיבור עם מפלגת העבודה מאשר עם הספיחים הלא מבוקשים, אבל בינתיים - חולדאי לקח את המושכות על המשא ומתן.

הסיפור של שלח, שקורא כבר שבועות לאיחוד שמאל עם חולדאי ומיכאלי ומנסה למצוא את הדרך להשתלב בקוביה, קצת אירוני: אחרי שנטש את לפיד במחאה על כך שלא היו פריימריז, הוא בחר שלא להתמודד בפריימריז בעבודה - ועכשיו הוא מחפש להיכנס תחת לפיד אחר. השבוע הצהיר שהיה שמח להיות מספר 2 של מיכאלי, במקום שמשוריין ליו"ר העבודה, אבל אין לו את הפריוולגיה לחכות עד שהיא תחליט ומסלול עוקף-חולדאי יכול להעניק לו מרחב ביטחון.

ליעלון יש עוד פחות קומבינציות אפשריות. בינו ובין חולדאי, ניסנקורן, מיכאלי או שלח אין שום קשר אידיאולוגי, מלבד ה"רק לא ביבי", ונראה שרק זחילה בחזרה אל לפיד במחיר מוזל תבטיח לו מקום בכנסת הבאה. וגנץ? אחרי שפנייתו הפומבית לשותפיו לגוש לוותר על האגו ולהתחיל במשא ומתן התקבלה במענה שלילי צורם - הוא אפילו לא בבורסת השמות שמקבלת זימון לפגישה.

בעוד המחנה שמתנגד לנתניהו מנסה לחבר מחדש את הקוביה, הוא ממשיך לפרק אותה בפטיש ואיזמל. אחרי הבחירות האחרונות, הוא ניתץ את כחול לבן לרסיסי רסיסים, וחברי הרשימה שפעם מנעה ממנו שלטון מפוזרים כעת בלא פחות משש מפלגות: יש עתיד, הישראלים, תלם, תנופה, תקווה חדשה, וכן הנאמנים האחרונים שנותרו עם גנץ. גם את הקוביה של בנט וסמוטריץ' הוא פירק, ובאותן ידיים הוא מנסה כעת להרכיב מחדש את הציונות הדתית עם בן גביר. המפרק הלאומי.

עכשיו הוא בדרך לרשום הישג נוסף עם פירוק הרשימה המשותפת. נתניהו כבר מזמן זנח את הרומן שיוחס לו עם יו"ר רע"מ, ח"כ מנסור עבאס, ודילג מעליו היישר לסיורי קמפיין בקופות חולים עם ראשי רשויות מהמגזר, בהם הוא קורא לערבים לנהור לקלפיות - רק הפעם בשביל להצביע "מחל". אתמול, בסיור בערערה, הוא ממש זרק את עבאס מתחת לגלגלים, כשצעק בהתלהבות ושכנוע: "הוא לא הביא תוצאות! תבואו אלינו".

עבאס עשה את שלו, המטרה של נתניהו כבר הושגה: הסכסוכים והריבים המרים שפרצו בגללו במשותפת מובילים לפירוקה, וכבר פוגעים במוטיבציה של הבוחרים הערבים לצאת ולהצביע. יש עוד כמה ימים למגעי הצלה אחרונים של ח"כ אחמד טיבי עם חבריו ברע"מ, אבל הסיכויים נראים קלושים, ואם עבאס ירוץ עצמאית - נתניהו בכל מקרה יהיה המרוויח: אם הוא יעבור את אחוז החסימה, ייפתח צהר לשיתוף פעולה עתידי שיכשיר תמיכה של עבאס במהלכי חסינות, ואם לא - עוד כמה מנדטים של הערבים ושל המחנה שמתנגד לו - ירדו לטמיון.

הקורונה ומחדליה, שהולכים ומתעצמים מסגר לסגר, מערפלים מאוד את תחזיות ל-23 במרץ. הבהלה מהמוטציות כבר גברה על חגיגות החיסונים, המראות הקשים מבני ברק מגבירים את הזעם על היעדר האכיפה, ובממשלה ובכנסת לא מפסיקים להתקוטט על קנסות ועל תקנות הסגר. כל שבוע מביא איתו מצב רוח לאומי חדש שיכול להשפיע על מצבו של נתניהו בהמשך הקמפיין. אבל מפת המפלגות המסתמנת, שבוע לסגירת הרשימות, מציבה אותו בנקודה מיטבית שיכולה להתגבר גם על כל אלה: עם משותפת מפורקת, כאוס במרכז שמאל, וההיחלשות הדרגתית של גדעון סער - "מחנה הלא-ביבי" מפורק מתמיד, ובדרך לזרוק הרבה מקולותיו לפח.