المجتمع العربي فقد الثقة في المنظومة السياسية. حان الوقت للقيام بفحص عميق للموضوع
تتعدد الاسباب لفقدان ثقة المجتمع العربي بالمنظومة السياسية، لكن السؤال الذي يطرح نفسه هو ما هي مسؤولية الأحزاب العربية بشكل عام، والقائمة المشتركة بشكل خاص. مع نهج النادي المغلق الذي أدى إلى نفور الجمهور, الصراعات الداخلية المتكررة والخوف من الأسماء "الجديدة" - على الأحزاب العربية أن تتعلم من أخطاء المشتركة.
שבועיים לפתיחת הקלפיות ועדיין אחת הסוגיות הבוערות במערכת הבחירות הנוכחית היא הצפי לשיעור הצבעה נמוך בקרב הציבור הערבי - סוגיה שיכולה להכריע כל בחירות בישראל ולקבוע את זהות הממשלה שתוקם כאן, אם תוקם כזו הפעם בכלל.
כפי שכבר דנו במאמרים קודמים, אין סיבה אחת שניתן להצביע עליה שעשויה להסביר למה לא מעט אנשים בחברה הערבית איבדו אמון במערכת הפוליטת הארצית ולא רואים משמעות לקול שלהם ולהשתתפותם בבחירות לכנסת. זאת, בניגוד מוחלט למשל לבחירות לרשויות המקומיות. יש לכך מגוון סיבות, כגון תחושת המיאוס בחברה הערבית מהמאבק הבלתי פוסק על מקום הציבור הערבי בפוליטיקה הישראלית, המאבק במסע הדה-לגיטמציה לקול הערבי, הניתוק של המרכז-שמאל הפוליטי מהציבור הערבי. כל אלו יוצרים תחושה שלא באמת ניתן להשפיע על המשחק הפוליטי בישראל. אך יחד עם זאת, נשאלת השאלה מה אחריותן של המפלגות הערביות בכלל, והרשימה המשותפת לשעבר בפרט, למצב שנוצר.
תחילה יש להדגיש ולומר שאין מטרה להטיל את מלוא האחריות אך ורק על הח"כים הערבים, כפי שנוטים לומר. אבל ללא צל של ספק יש לרשימה המשותפת לשעבר ומרכיביה לא מעט אחריות לסיטואציה שנוצרה בשנים האחרונות - שללא הסתה מצד הימין בכלל, ובנימין נתניהו בפרט, הציבור הערבי לא יוצא לקלפיות.
וזה בעצם הפרדוקס הגדול, נתניהו שימש בעקיפין כקמפיינר הראשי של הרשימה המשותפת דאז והמפלגות הערביות. האיש שתמיד שאף להביא למצב של דיכוי הצבעה ביישובים הערבי, באמצעות מסע הסתה ודה-לגיטמציה נגד הציבור הערבי וכל מיני טריקים כשרים יותר ופחות, מצא את עצמו בפועל כמי שאחראי להעלאת שיעורי ההצבעה בחברה הערבית. מצב שהביא לעולם את קמפיין "אבו יאיר" במטרה להרדים את השטח ברחוב הערבי. אבל, זו בעצם תעודת עניות למפלגות הערביות, שהגיעו למצב שהן מתפללות למסע הסתה מצד נתניהו כדי שהציבור שהן מייצגות לכאורה ייצא לקלפיות ביום הבחירות.
הרשימה המשותפת פרצה לחיינו לקראת בחירות 2015, עקב העלאת אחוז החסימה ל-3.25% בשנת 2014, סיטואציה חדשה שאילצה את המפלגות הערביות הקיימות לנהל מו"מ לריצה משותפת במסגרת רשימה חדשה שקיבלה את השם "הרשימה המשותפת". אך כל מי שעקב אחריה מאז יום היווסדה ועד פירוקה יודע שהיא הייתה הכל חוץ ממשותפת.
הרשימה, שרצה תחת הסיסמאות "רצון העם" ו-"ביחד אנו חזקים יותר" ובשיאה הגיעה ל-15 מנדטים, מצאה את עצמה מצד אחד מגשימה את שאיפתו של הציבור הערבי לראות את נציגיו מהמפלגות הערביות רצים יחד ברשימה אחת לכנסת. אך מצד שני, הייתה חסרת כל יכולת להשפיע על המשחק הפוליטי בישראל ונכשלה פעם אחר פעם בחסימת חוקים המיועדים לפגיעה בציבור הערבי כגון "חוק הלאום", "חוק קמיניץ" ועוד.
בנוסף, לא פעם מרכיבי הרשימה המשותפת ניהלו סדר יום נפרד אחד מהשני, וכל צד שאף להתנהל בצורה עצמאית בכנסת, במקום לעבוד בצורה משותפת ותחת הנהגה אחת. מצב זה יצר לא מעט מריבות ומאבקי כיסאולוגיה בין המרכיבים השונים של הרשימה, מה שהביא לתחושת מיאוס בקרב הציבור מנציגיו במפלגות הערביות, שלא משנה מה יהיה מספרם בכנסת תמיד יריבו על אותם הדברים.
אך ללא ספק, שתי תופעות אפיינו את הרשימה המשותפת בזמנו יותר מכל - הראשונה היא המועדון האקסקלוסיבי שבנו חברי הרשימה, והפך להיות סגור בפני הציבור הערבי, כך שאך ורק והם יחליטו מי יהיה ח"כ מטעם הרשימה המשותפת בכנסת. השניה היא אי ההשלמה של חלק מהגורמים עם השמות "החדשים" שפרצו לפוליטיקה הערבית וזכו לסיקור תקשורתי רחב, כמו איימן עודה בשנת 2015 או מנסור עבאס בשנתיים האחרונות.
תופעת המועדון הסגור נולדה כדי להשתלט על הרחוב הערבי ולהביא לחיסול של כל מפלגה ערבית או, יוזמה ערבית חדשות, עוד לפני שנולדו. זאת, על מנת להצליח לקבל מספר גדול ככל שאפשר של יחידות מימון, מה שמתבטא בהמשך במיליוני שקלים לגופים הקיימים. הסיטואציה האבסורדית הזו מנעה מלא מעט אנשים ראויים להיכנס לכנסת, ובעיקר החלישה את הקשר בין הרחוב הערבי לרשימה שאמורה לייצגו, על ידי העובדה שמנעו ממנו להשתתף בקביעת זהות הנציגים ברשימה.
רק דמיינו מה זה היה עושה לרחוב הערבי ולשיעור ההצבעה לו הייתה בידי הציבור הערבי האפשרות להכניס מספר נציגים על-מפלגתיים לכנסת, או אפילו צלע רביעית או חמישית לרשימה בזמנו. כך, שהפנים החדשות יהיו דמויות בעלות שם בחברה הערבית, מה שרק יכול היה לחזק את הקשר בין הציבור לנציגיו ולרשימה המשותפת דאז.
בקשר לתופעה השניה,יש להודות באמת שלא מעט מאבקי חתרנות וכיסאולוגיה הפכו לשם השני של הרשימה המשותפת. אלו יצרו מצב בו כל צד ברשימה עבד לחוד בכנסת, תוך כדי שאיפה לשווק את עצמו לבד ברחוב הערבי במשך הקדנציה, ולהיזכר שהם בפועל חברים באותה רשימה רק כשמתקרבים לבחירות.
מאבקים אלה לא נעדרו מעיניו של הציבור הערבי, שהרגיש שאין באמת תוכנית עבודה משותפת לרשימה המשותפת. שלא לדבר על התחושה שליוותה את הציבור הערבי במשך שנים שאין השפעה אמיתית מצד נציגיו בכנסת על הפוליטיקה הישראלית, כשתמיד יש לזכור שהצבעה היא תוצר של השפעה. ולכן מה הפלא בסוף שרעיון הרשימה המשותפת הפך בסוף לכישלון חרוץ, במיוחד בכל שקשור למימוש הכוח שהעניק הציבור לרשימה בדמות 13 ו-15 מנדטים?
אז נכון שיש מגוון סיבות לשיעור ההצבעה הנמוך הצפוי בחברה הערבית, אבל זה לא אומר שלא הגיע הזמן לעשות בדק בית ולבדוק מה לא עבד עד כה במפלגות הערביות וברשימה המשותפת.