תוך 24 שעות, שמחת הימין בליל המדגמים הפכה לחרדה טורדנית וממשית על איבוד השלטון. ככל שמתבררות תוצאות האמת הסופיות מתבהר שהימין אמנם שיפר את ביצועיו ומקסם את הישגיו לעומת ספטמבר, אבל הוא לא הצליח להכריע ולהביא את 61 המנדטים שדרושים כדי להכריז על ניצחון. עם 58 מנדטים, מספרית, נתניהו הוא למעשה הצד המפסיד; הגוש הנגדי שמורכב מארבע מפלגות שהכריזו שלא ישבו אתו קיבל 62 מנדטים. למזלו של נתניהו, מחנה "לא ביבי" שמורכב מכחול לבן, העבודה-גשר-מרצ, ישראל ביתנו והרשימה המשותפת מפולג ומשוסע פוליטית ואידיאולוגית מן הקצה לקצה, והסיכויים שיצליחו לשלב ידיים ולהקים ממשלה בלעדיו קלושים עד אפסיים. רק שכל עוד יש להם רוב בכנסת, הוא אינו יכול לטעון לכתר הניצחון, אלא להודות בכך שאת בחירות מועד ג' הוא סיים לכל היותר בתיקו בתנאים משופרים.
בוקר טוב, הפלונטר שלנו חזר: התובנה המשמעותית שעולה מהתוצאות הסופיות, היא ששבנו לנקודת האפס, שבה לנתניהו אין רוב להקמת ממשלת ימין-חרדים ולגנץ אין אומץ או יכולת לגשר על הפער בין ליברמן לאחמד טיבי, ולהקים ממשלה בלעדיו. הקמפיין המעולה של נתניהו אמנם שיפר את מצבו לעומת מועד ב' עם 55 מנדטים, אבל לא לעומת מועד א', שבו גוש הימין מנה 60, ובינתיים, חל שינוי דרמטי אחד: אביגדור ליברמן שהכריז בקמפיין הבחירות שלו השכם וערב שנתניהו לא יהיה יותר ראש הממשלה. כך שלראשונה הכדור לא באמת במגרש שלו, כי הרוב נגדו במגרש השני, ואם הם יחזיקו מעמד - הם יכולים למנוע ממנו את ראשות הממשלה. לא בטוח שהיוזמה שהחלה להתגלגל באופוזיציה לחקיקת חוק שיאסור על המשך כהונת ראש ממשלה שנאשם בפלילים היא פרקטית או בעלת הגיון פוליטי, אך היא בהחלט מטילה איום ממשי מעל ראשו.
אל תפספס
בחגיגות הניצחון המוקדמות, אנשיו של נתניהו מיהרו להתרברב על יכולתם לגייס עריקים מכחול לבן או העבודה-גשר-מרצ ולהקים ממשלה בראשותו, אך בחפזונם לסמן חשודים מידיים כנראה שסיכלו במו ידיהם את המהלך. ביממה האחרונה שישה ח"כים - אורלי לוי אבקסיס, יועז הנדל וצביקה האוזר, עמר ינקלביץ, יואל רזבוזוב ומירב כהן מכחול לבן הכחישו ושללו פומבית מעבר לשורות הבלוק הנגדי. בכחול לבן ביקשו מכל ח"כ שמקבל פניה מהליכוד לחשוף זאת בפומבי, מה שרק יגביר את הלחץ החברתי והביקורת הציבורית, ולבלום את הניסיונות ללחוץ על בודדים. עם 58 מנדטים, נתניהו יצטרך לאתר שלושה עריקים כדי שיהיה לו רוב, ומקורביו העריכו שזו תהיה משימה בלתי אפשרית. כעת, המשימה העיקרית היא למנוע מגנץ להקים ממשלה בלעדיו, בכל מחיר, אפילו במחיר בחירות רביעיות.
לכן, הצעד הראשון שנתניהו עשה אחרי שהחלו להתברר התוצאות הסופיות, היה לכנס את כל 58 הח"כים של הבלוק הימני-חרדי לתמונה והצהרה משותפת. אם אי אפשר לפורר את הצד הנגדי, לפחות נפגין אצלנו את אחדות השורות. בשנה האחרונה ראשי הסיעות בבלוק התגלו כשותפים נאמנים ומסורים, שתמכו בנתניהו מבחירות לבחירות, ובפעם השלישית הם כרוכים אחד לשני יותר מאי פעם. כל עוד הם יחדיו, הוא יכול להמשיך לטעון לניצחון ולטשטש את העובדה שהוא בעצם הפסיד. כל עוד הם יחדיו, יש בעצם רק שתי דרכים למנוע בחירות רביעיות: או שגנץ יקים ממשלה בהסתמך על קולות הרשימה המשותפת, נתיב כמעט בלתי אפשרי מבחינה פוליטית שהוא כבר ויתר עליו בעבר, או שהוא ייאלץ להיכנס לממשלת אחדות עם נתניהו והבלוק בתנאים שלו.
נתניהו, כהרגלו, מצטיין בתגובות חדות ובמהלכים מהירים, וגנץ, כהרגלו, לוקח את העניינים בניחותא ויצטרף באיחור ניכר לקרב על עיצוב תודעת המנצח. בעוד גנץ ממתין לתוצאות סופיות כדי להחליט לאן פניו, נתניהו מסגר בשבילו את הנרטיב והאשים אותו בניסיון "לגנוב את הבחירות" ובמגעים להקמת ממשלה עם איימן עודה ואחמד טיבי.
בישיבת הבלוק הוא המציא מחדש את החלוקה הבינגושית המוכרת, והחליף אותה בניתוח אחר לתוצאות הבחירות, ליהודים בלבד, שבו אכן יש לו רוב ניכר, והשתמש במונח המכובס "ציוני" כדי לטשטש את הניחוח הגזעני. "ציוני ימני: 58 מנדטים, ציוני שמאלי, 47 מנדטים. זה מה שהעם בחר", אמר, כאילו 15 המנדטים של הרשימה המשותפת הם כלום ושום דבר, ואינם חלק מהעם וכאילו הח"כים החרדיים הפכו ביום אחד לציוניים.
בהמשך לשנת הבחירות הבלתי נגמרת, בימין יגבירו עכשיו את מסע הדה לגיטימציה לח"כים הערביים כדי להגביר את השסעים הפנימיים בכחול לבן, ולסכל כל אפשרות של שיתוף פעולה. בבחירות האחרונות, כחול לבן נגררו לתוך השיח הזה, וגנץ התחייב פומבית כי לא יקים ממשלה בתמיכת קולות המשותפת. ככל שהאופציה של בחירות רביעיות על השולחן, נתניהו יעשה הכול כדי לצבוע את יריבו כמי שעמד להפר את מילתו.
עם תום ספירת הקולות, הולך ומתברר כי המושכות בכלל לא בידיים של נתניהו, אלא לגמרי בידיים של גנץ וגם של ליברמן, שיכנס מחר את ישראל ביתנו לישיבת סיעה ראשונה כדי לדון בתוצאות הבחירות. ליברמן הכריז כל כך הרבה פעמים שלא ישב עם נתניהו והחרדים, כך שקשה לראות אותו מתהפך דווקא עכשיו, כשיש לו שוב כוח, אבל הוא גם הקלף הנוסף שחסר לכחול לבן כדי שכל האופציות באמת יהיו על השולחן.
בלי ליברמן, לגנץ אין יכולת להקים ממשלה בלי נתניהו, גם אם הוא ממש רוצה ומוכן לבלוע את תמיכת הרשימה המשותפת, ובלי ליברמן, גם אין לכחול לבן אפשרות להעביר חקיקה שתקבע שראש ממשלה עם כתבי אישום לא יכול להמשיך לכהן.
גם במגרש הביתי גנץ ייאלץ להתמודד עם החלטות קשות, ולתמרן בין יאיר לפיד ומשה יעלון שפוסלים ישיבה עם נתניהו, ובין הח"כים של תל"מ וגבי אשכנזי, שמתנגדים לממשלה בתמיכת המשותפת. בפעם הקודמת, יו"ר כחול לבן החליט שלא להחליט: הוא לא הלך על מהלך של ממשלת מיעוט עם הח"כים הערביים, וגם לא קיבל את מתווה האחדות והרוטציה שהציע לו נתניהו, וקיבלנו בחירות שלישיות. גם הפעם, אלה שני הנתיבים האפשריים היחידים, ואם הוא לא יבחר באחד מהם התוצאה תהיה בחירות רביעיות. כל אחד מהנתיבים עשוי לגבות מחירים פוליטיים כבדים, וגנץ יידרש להפגין אומץ ומנהיגות ולהכריע בקרב הפנימי בקוקפיט, בין גישת "רק לא ביבי" וגישת "רק לא טיבי".